ספר מקסים, כמו ספרו הקודם של אוונס: הלוחש לסוסים. ספר מדהים ממטלטל את הקורא בין יאוש לתקווה בקצב מסחרר. רגע אחד אנחנו מאמינים כי האהבה הגדולה ניתנת למימוש וברגע השני שניי הצדדים מוכיחים לנו כי לא תמיד הכל אפשרי. אבל הסוף הטוב (יחסית) הוא הוכחה ניצחת לכך שהאהבה (כמעט) תמיד מנצחת.
תיאור הקרבות באפריקה הוא מצמרר ומזעזע וכמעט שאי אפשר לקרוא אותו, האלימות שהם מפנים שם כנגד ילדים צעירים, הטראומות שהם נחשפים אליהם, לא ניתנות להכלה ולתיאור. ההחלטה שג'וליה לוקחת לאחר שאד לוקה בעיוורון היא מיוחדת מאוד בעיניי, היא מעידה על יכולת הקרבה עצמית גדולה מאוד. כמו גם החלטה שהיא לוקחת לאחר מותו, לצאת ולעזור לילדים האומללים במחסה לשקם את חייהם היא מופלאה בעיניי. אני מעריצה אנשים כאלו ששמים את טובת הכלל נגד עיניהם ולא מתפשרים על פחות מלהגיש את העזרה המירבית שהם יכולים.












