ביקורת ספרותית על משחקי הכס - שיר של אש ושל קרח #1 מאת ג'ורג' ר. ר. מרטין
ספר מעולה

---

והרי לכם, ז'אנר הפנטזיה קם לתחייה!
בבקשה אל תתנו לכריכה, לעובי ולתקציר המבלבל להרתיע אתכם מלקרוא את הפנטזיה האפית אולי הטובה ביותר בכל הזמנים, שהרי מדובר בספר זהב.
חווית טרום קריאה:
לפני הקריאה, התחבטתי מאד אם להכניס את עצמי להרפתקת קריאה עבת כרס ואפופת קסם בלתי מוסבר. אך היו שלושה דברים שזירזוני להתחיל אותו: האחד, העובדה שצולמה על פי הספר סדרה, מאח המצליחות בארצות הברית (אם להשוות...) וצוות השחקנים הנהדר הידוע זה מכבר שמשך אותי במיוחד (בורומיר בגרסה הסמכותית והבוגרת! הידד!) שהרי ידוע כי ספרים טובים הופכים לסדרות טובות (ועוד בסדר גודל שכזה!). שנית, ביקורות נהדרות נכתבו אודות הספר, כתבות על הסופר, השוואות חוזרות ונשנות בינו לבין טולקין מחבר שר הטבעות – טרילוגיית ספרים וסרטים יוצאי דופן בייחודם. שלישית, הביקורות הנשנות אף הן המשמיצות את הספר בקולי קולות לעיני קול, והרי מניסיוני ספרים טובים זוכים לעיתים לביקורות מרשיעות במיוחד הנוגדות את כמות האלימות והמיניות שלכאורה "מותרת" להיכתב בספר פנטזיה. ואכן, הניסיון לימדני (משחקי הרעב!) שלא להקשיב לביקורות הגורסות כי האלימות חולנית והמיניות מחליאה. ובפי תודות רבות לכל שונאי מרטין באשר הם, שהרי דרבנתם אותי לפתוח את הספר ולהיווכח בעצמי על מידת השערורייה.

עולם מפעים מאין כמוהו:
העולם שיוצר מרטין הוא מאין הכלאה בין ימי הביניים, בדרגות האבירות, מאבקי הכוח האימתניים, הרוח הלוחמנית השולטת בכל ביד חזקה, הששה אלי קרב ומרחץ דמים ושלל מלחמות, זהב ורכוש והכבוד השולט בכל (כולל מימרות הבתים, שימו לב: "רם ונישא ככבוד" [בית ארין], "משפחה, חובה, כבוד" [בית טאלי], "לא יכרע, לא יישח, לא ימות" [בית מארטל].) – ובין עולם מסתורי ויפה שגבולות אין לו ולמרבה השמחה, גם לא כבוד.

שר הטבעות?
אלו הן מילים זריזות וחסרות משמעות בכל הנוגע למשחקי הכס תאווי הבצע. עם זאת, לא יכולתי שלא לקיים את ההשוואה עם "שר הטבעות" כמו רבים לפניי במהלך הקריאה, ואיפשהו התעורר בי הצורך להשוות את שני העולמות ולהיווכח בעושרם ויופיים של השניים. ואכן שני העולמות, כך גיליתי, אינם ברי השוואה אלא אם כן נקודת הפתיחה שלך נוטה לצד זה או אחר. אלא שאין טעם בהשוואה, ולא משום ששניהם שונים כל כך, אלא בזכות העובדה שהם נפרדים כל אחד לגופו. שניהם מעולים ומעוררי יראה, כאלה המושכים ומפחידים בעת ובעונה אחת.

מילה על התרגום:
בחוקרי את קורות הספר בעברית, התחוור לי כי קוראים רבים מצביעים בהאשמות על התרגום הלא יאה של הגברת עידית שורר. הופנו טענות על שינויי שמות מהמקור באנגלית (אגב, למה לכם לקרוא את אותו הספר, מהמם ככל שיהיה, בשתי השפות, יקיריי?) ואף המלצות רבות סיברו את אוזניי והאיצו בי לקרוא את המקור באנגלית. לצערי הרב, לא מצאתי את הספר באנגלית בחנויות הקרובות לביתי ולא הייתה בי כל כוונה לחרוג מהתקציב שלי לספרים, היות וזה כבר תם ונשלם, ולפניי עוד חודשים ארוכים וספרים רבים וטובים. על כל פנים, קראתי בעברית ולא הייתה אף בעיה אחת או מחלוקת בענייני תרגום. עם זאת, הבחנתי רק במקורות שונים בין המפה לכתוב בספר. במקרה שכבר סיימתם לקרוא, וודאי תראו כי המקום המכונה "נהרן" לא מופיע על המפה אשר מופיעה בתחילת הספר בציורו האדיב של האדון ג'יימס סינקלר. אלא שהמפה נבחרה להיות "מתורגמת" בתעתיק לעברית, כך שהשם נהרן (והרי לכם נהר+ן) נהגה כמו במקור בתור ריברן וניתן לראותו בבהירות יוצאת מן הכלל על המפה, בחלק הדרומי של שבע המלכויות, שמאלה מהארנהול, תחת המזלג האדום. מקווה אני שצדה עיניכם את המקום, כי אני ממשיכה הלאה. למרות זאת, התרגום אכן חסר במקומות מסוימים מאד ועד כה נתקלתי רק בבעיה אחת והיא "החרה החזיק אחריו". צירוף זה, מילותיו מובנות לי אם אפרקו, אך משמעותו הכוללת היא הנסתרת מעיניי – "החרה החזיק העורב"? יש בי תחושה חזקה כי הקורא שיבש את המשפט המקורי שאולי נכתב כצורת ביטוי ייחודית לאנגלית.

כתיבה סוחטת דמעות:
למעשה, הכתיבה, לפחות בהתחלה היא מעודנת למדי וסוחפת באופן יוצא דופן. בפתח הדבר אמנם התקשיתי בקריאה שוטפת והיה עליי לקרוא את המשפט הראשון כמה וכמה פעמים עד שאבין שהפראים מתים ושגארד הוא בא בימים – אך אני תולה את הדבר בהתרגשות מצידי, ולא מבעיה בתרגום או חלילה בכתיבה, המשובחת לאורך כל העלילה.

דימויים:
אנסה לדמות את הספר לוורד, עד כמה שלפי ראות עיני מדובר בדימוי דל ביותר, אך נסתפקה בזה, במחילה. ורד, צבעיו השונים יפים ומושכים את העין, הוא נסגר ונפתח בעדינות וכמעט בחרדת קודש ומשמש כל כך הרבה סמלים בעולם המודרני. למרות יופיו העדין למראה, הרי שהוא בולט בקוציו החדים והדוקרים, שמגיחים כמו משומקום ועוקצים עד זוב דם. בג'ורג' מרטין אין חמלה, אין קמצוץ מין הנפש האנושית השוכנת בך ובי, אך בשונה מהמרושעות שבדמויותיו מעוררות ההערצה, הוא חסר לב וכמעט לובש דמות מפלצתית של אל השולט בכל ביד רמה ומאזניו נוטים על צידם השלילי. הוא אכזרי וקר וחסר התחלה וסוף, אך עולה על כולם ומפצה על תכונות אלה בפרישת סאגה אפית יפה מנשוא וסיפור עלילה יוצא מן הכלל.
למן הרגע הראשון קיבלתי את הדמויות, גם הצעירות וגם הזקנות, מכל המינים והגזעים, כאמיתיות לחלוטין. אולי לא בעולמינו זה, אך אפשרויות לקום לתחייה באחת ביקומים מדהימים משלנו. הן בהחלט ניחנות במאפיינים אנושיים (ראשוני האדם) ואף בצורה אנושית למראית עין. הן לא היו הגיבורות הגדולות שידעו שבע המלכויות או הממזר הקטן ביותר שנולד אי פעם – כולן היו בלתי מושלמות וזה מה שעשה אותן כל כך אמיתיות וחיות ומוחשיות. והמוח שבדה את כולן הוא אנושי או על אנושי, מרטין הוא אשף. זוהי האגדה שעלתה על כולן והשאירה אותי (כמעט) בלי מילים.

ספויילרים:
הרצח הפתאומי של נד כמעט שבר אותי, הייתי כל כך מלאת תקווה להיחלצותו ממרחץ הדמים במדורי השטן אבל כפי שדיבר אצבעון את מילותיו של מרטין, "החיים הם לא שירה" ובחיים המפלצות, גם אלו הלובשות באורח מתעתע עין דמויות אנושיות, נצחות.
התרגשתי עם דאינריז בהריונה ונשביתי בקסם של החומה, תהיתי על קנקנו של סמאוול טארלי, ומחיתי בהיסח הדעת על בידוד שמות הממזרים (פרח, שלג, שחם) וכאילו אחת מהם, נמצאתי גם אני בווינטרפל הקפואה, חסיתי על החומה השחורה, בתאומים של לורד פריי וגם מעבר לחומה בחשכת הליל המואר בהבזק כחול פתאומי, מחוללת עם ילדי היער ונפעמת מאותם פלאים שהעניקו לספר הבלתי ייאמן הזה את שמו. משחקי הכס.
עם כל התלאות ושברונות הלב שהמשחקים צופנים בתוכם, קשה לשכוח שסאנסה וג'ופרי מיועדים לנישואים הם פחות מבני חמש עשרה, שהמלך ילד בן רוברט באראתיאון הוא לא יותר מבן אחת עשרה, שאריה המתיימרת להיות סייפת ושורדת לגמרי לבדה היא בעצם בת לורדים בת שמונה, שג'ון שלג האח השחור המוצג על החומה אינו אלא בן ארבע עשרה וכך גם רוב, המוביל צבאות ומדבר בקולו של לורד. הם אינם אלא ילדים (זה מה שהסדרה, אגב, לא מאשררת) ודמם בראשם.

עלילה שלא נראתה כמוה:
העלילה. אין בפי מילים, ולכן אין זמן רב כמדומתני. אך אומר זאת ולא אוסיף, לא מתוארים פרקי זמן אמנם בסיפור אך הרגשתי כי עברו מאה, מאתיים, שלוש מאות שנים, כאילו ספרי ההיסטוריה נכתבים מחדש שוב ושוב ובאותו זמן, שהדברים מתרחשים ביקום מקביל ובו הזמן עוצר מלכת. עם זאת, מסופקתי שהייתי מבחינה טוב יותר בשינוי שחל בדמויות שאינן אלא ילדים בגיל בית הספר, אם להקביל זאת לעולמינו אנו, אך הילדים הפכו גברים בפרק זמן בלתי מוחשי אך ככל הנראה קצר מנשוא, והילדות הפכו גברות (ובכן, חלקן).


כשמשחקים במשחקי הכס, מנצחים או מתים!

» ביקורות נוספות של נערה עם קעקוע דרקון
» ביקורות נוספות על משחקי הכס - שיר של אש ושל קרח #1