במותם ציוו לנו את החיים
מרים פרץ אמם של אוריאל ואלירז פרץ ז"ל מספרת לנו באמצעות סמדר שיר את סיפורה של המשפחה, סיפור של אם שאיבדה שני בנים, גיבורי ישראל.
סיפור שמתחיל במרוקו ממשיך בעלייה לארץ, ההגעה למעברה, הבית בבאר שבע,והקמת המשפחה בשארם א שייך, דרך עצמונה וגבעת זאב.
אלא שזה לא סיפור זאת המציאות,חיים ושכול שלובים זה בזה, אהבת הארץ, הגנה על הארץ שהובילה למוות על האדמה הקדושה.
המושג הזה משפחה שכולה מלווה אותי מאז ילדותי, מסיפורים ששמעתי על דוד שלי שהתנדב לצוללות ושם גם מצא את מותו והמשפט שמחבר אותו למשפחת פרץ הוא "יש לנו צוללות, מישהו צריך לשרת בהן" והוא היה בין אלה שהתנדבו לצוללת.
את ססיפור מותו של אוריאל פרץ, למדתי מקריאה, אך את מותו של אלירז פרץ,זכרתי מאחר ואחי היה שותף למשפחת גולני בעת שירותו הצבאי ויצא לו להכיר את אלירז, להיות פקוד שלו, להכיר אותו ולדעת איזה מפקד ואדם הוא היה.
רוב קריאת הספר לוותה בדמעות וכאב, על הבנים, על החללים, על יקיריי שאיבדתי במהלך השנים, כי גם אני כמו אמא של מרים פרץ, בוכה על כל חייל שנופל, עם כל ידיעה שמודיעה על נפילת חייל, עוברת לי מחשבה - רק שזה לא מישהו שאני מכירה.
הכאב לא נעלם עם השנים, להיפך, הוא נעשה קשה יותר ויותר, תחושת ההחמצה הזאת, במיוחד על דוד שלי שלא הכרתי.
ניסיון של להבין למה? איך? ילדים בני עשרים, שלא הספיקו לאהוב, להתחתן, להוליד ילדים.
ואיך הוא בוחר אותם בקפידה, רק את הטובים הוא לוקח אליו.
ההערכה שהיתה לי למרים פרץ לפני קריאת הספר רק התגברה בסופו, אשה יקרה, אמיצה וחזקה שגידלה משפחה לתפארת והפכה למודל לחיקוי בעיניי.
הספר מסתיים במילים"כי יש גן עדן. אני בטוחה" וכולי תקווה ובטחון שהם וכמותם שומרים עלינו מלמעלה.
