בחג קיבלתי פרסום של מכירת ענק במחסן של הוצאת ספרים, וכמובן הלכתי לראות. בדרך כלל ספרים מעודדים ומשמחים אותי, אבל זה לא היה המקרה הפעם. מחסן גדול, ענק ממש, גם בשטח אבל גם ובעיקר לגובה. ובו אלפי ספרים שנמכרים במחירי רצפה. והנה מה שעצוב - על רובם בכלל לא שמעתי. עושה רושם שיש יותר כותבים מקוראים. לכל אחד (כמעט) יש חלום לכתוב ספר, אבל כמה אנשים מוצאים את הזמן לקרוא?
וכך מוצאים ספרים חדשים בעשרה שקלים. וכך מוצאים, בחינם ממש, ספרים בספריית רחוב שאין עליהם ולו סימן קלוש שמישהו נגע בהם, שלא לדבר על פתח וקרא. ספריית הרחוב כבר לא מכילה ספרים משומשים, כאלה שרואים שדפדפו בהם, כאלה עם סימנים על השידרה, עם קיפולי אוזני חמור כדי לסמן איפה היית, עם סימונים על הידיים, של טביעות אצבעות, דפדוף, סימני קפה. בטח לא כאלה עם סימון משפטים שאהבת לקרוא ואפילו לא עם כתובת בעמוד הראשון "שייך ל...". מה שאני מוצאת אלה ספרים חדשים ממש שנקנו ואז הושלכו בלי שמישהו נגע.
וזה גם מה שקרה לספר הזה. חדש כביום יציאתו מבית הדפוס, נאסף בספריית הרחוב, ואליה כנראה יחזור. תקציר: הוא לא ספר מאוד מעניין.
ועכשיו לחדשות בהרחבה: הספר "האי של סופייה" היה רב מכר בארץ. מסתבר שעברית היתה השפה השלישית אליה הוא תורגם, אחרי יוונית (כמובן) ונורווגית (משום מה), אבל אחרי זה הוא תורגם ופורסם בעוד מדינות רבות. אני אישית לא התרשמתי מאוד, אבל בדיעבד אני חושבת שחלק מהבעיייה בציפיות שלי נבעה מתרגום שגוי של שם הספר. ויקטוריה היסלופ לא כתבה על "הא של סופייה" אלא על "האי". משום מה בהוצאה חשבו שזה שם פחות טוב, והוסיפו שיייכות. אבל אפילו לא את השיכות הנכונה, כי סופיה לא ממש חלק מהסיפור. אבל גם הספר אשם. ש רבע ראשון וורבע אחרון של איזה סיפור מסגרת על סופיה שמחפשת את שורשי משפחתה, ובאמצע מופיע הסיפור הגדול על אי המצורעים, על מחלה שאין לה מרפא, על בידוד חולים והגלייתם אל אי, ועל סיפור אהבה בלתי אפשרי בין חולה לרופא.
הספר הזה הוא ספר ההמשך. בעוד מריה חולה ומבודדת באי המצורעים, אחותה אנה מנהלת רומן עם הארוס של מריה, על אף שהיא נשואה לבן דודו, ואף יולדת לה בת - סופיה. הכל נשבר כאשר בשנת 1957 נמצאת תרופה למחלת הצרעת, ומריה שבה לביתה. עד כאן זה גרעין מעולה לסיפור מרתק. אלא שגם אותו, כמו את הסיפור הקודם, היסלופ מצליחה לייבש. בכתיבה עיתונאית הא מוסרת מידע, מגלה רמזים מטרימים ומחסלת כל קורטוב של מתח. זה הופך את הסיפור לכרוניקה של "ואז... ואז... ואז...". כאשר הוידוי העיקרי, תמצית העלילה והחיבור לסופיה נחשף, נחשף במכתב שהוא כותב על ערש דווי, הקורא כבר מזמן פיענח אותו בזכות רמזים ברורים של הכותבת, ושום הפתעה או תפנית לא קורית. פעם נוספת, פספוס גדול של סיפור על פוטנציאל טוב.
וזה מה שקרה: מישהו קנה את הספר כספר המשך, כנראה כי אהב את האי של סופיה, אותו מישהו התייאש מהקריאה כבר בהתחלה, סגר את הספר, והעביר אותו, שלם ונקי כביום צאתו את הדפוס, לספריית רחוב.
מוסר השכל: בספריות תחנה קחו רק ספרים שרואים שמשמשו אותם היטב, זו ערובה לאיכות.
