ב7.10.23, בשעה שש בבוקר, סיימתי לקרוא את "המשתה" של אפלטון. נחתי והרהרתי בספר עד שהחיים של כולנו השתנו.
לא הייתי מסוגל לחשוב או להתעסק באפלטון מאז ועד פחות או יותר עכשיו, והנה חזרתי להוגה המופלא הזה.
בכל מקרה, "חייו ומותו" הוא תרגום (מצוין) של שמעון בוזגלו לאוסף של שלושה דיאלוגים (ותמונת הסיום של דיאלוג רביעי) סוקרטיים שמתרחשים בעיקר סביב.. ניחשתם נכון, מותו של סוקרטס.
הדיאלוג הראשון מתאר שיחה שסוקרטס מנהל עם אדם דתי מחוץ לכתלי בית המשפט, על הגדרת המונח "קדושה".
בזמן שהדיאלוג הזה מעלה שאלות מעניינות ביותר, אני מרגיש שהוא לא ממצה את הפוטנציאל שלו אלא נשאר יחסית רדוד. אולי המחשבה הדתית ביוון העתיקה, שסוקרטס תוקף כאן, הייתה פשטנית בהרבה מהתאולוגיה המונותאיסטית המסועפת, שהושפעה לא מעט מהאיש הזה, אז זה מובן בהתחשב בנסיבות אני משער.
הדיאלוג השני מתאר את נאום ההגנה של סוקרטס במשפט שהסתיים בגזירת דינו למוות על השחתת הנוער וכפירה באלים.
זה כנראה החלק הכי מרתק ומרגש בספר. אפלטון כותב גאוני, ממש אפשר להרגיש את סצנת בית המשפט, כאילו מדובר במחזה. לא פלא שהדיאלוג הזה אכן הומחז (ואף הוסרט) לא מעט. עלו לי דמעות בעיניים בקריאה של נאום ההגנה הזה, על גורלו של סוקרטס הדגול..
סוקרטס מעלה כאן רעיונות מעניינים, בעיקר בנוגע למוות. עכשיו אני עוד יותר רוצה לקרוא את הדיאלוגים של אפלטון שעוסקים בעולם הבא.
הדיאלוג השלישי מתאר שיחה בין סוקרטס לבין אחד מחבריו, מעט לפני הוצאתו להורג.
חברו של סוקרטס מנסה לשכנע אותו לברוח מהכלא, אבל סוקרטס דוחה את ההצעה ומשכנע את חברו שהדבר הנכון לעשות הוא להיות מוצא להורג.
אני פחות התחברתי לדיאלוג הזה, כי הוא מניח הרבה הנחות על עליונות המדינה, על קיומה של "אמנה חברתית" כביכול, ועל כך שאי ציות לחוק המדינה מהווה פגיעה בה, ופגיעה היא דבר בלתי מוסרי כביכול, גם כאשר אתה נפגעת ממנו בעצמך.
ובכן, אני רחוק מההנחות הללו כרחוק מזרח ממערב, וכנראה שלא בכדי סוקרטס אומר בדיאלוג הזה ש"ברור לי שמעטים מחזיקים בדעה הזאת ומעטים יחזיקו בה. ביניהם לבין אלו שאינם מחזיקים בה אין שום בסיס לדיון, ואין הם יכולים אלא להביט בבוז אלו על עמדותיהם של אלו", אבל בכל מקרה הייתי שמח לראות את התהליך המחשבתי שהוביל את סוקרטס לעמדות כאלו בעייתיות, וזה פחות מוצג כאן, אלא הרעיונות הללו מתקבלים כאקסיומות. אני מניח שהעניין מבואר יותר בדיאלוגים אחרים.
את תמונת הסיום של הדיאלוג "פיידון" לא קראתי, כי אני מעדיף לקרוא את כל הדיאלוג קודם כל, ובוזגלו אכן תרגמו בספר אחר.
ולסיום, משפט קצר על תרגום בוזגלו: כפי שכבר כתבתי בביקורתי ל"מנון, לכס", דיאלוגים סוקרטיים אחרים שבוזגלו תרגם, התרגום שלו לאפלטון פשוט מופלא. כל כך קולח, מבואר, חי.. הבדל של שמיים וארץ בין זה לבין תרגומי המחזות שלו, שאני חייב להגיד שאני די מתעב. לא יהיה מאושר ממני אם בוזגלו יחזור למפעל תרגום אפלטון בשפה היפה שלו, כי כפי שזה נראה, ברגע שאסיים את התרגומים המעטים מדי של אפלטון לעברית מודרנית אני אאלץ לפנות לתרגום שובר השיניים של ליבס לכל כתבי אפלטון משנות ה50, או לתרגומים לאנגלית.
