'אלנטריס' בא לי בהפתעה. בדרך כלל אני מהסס לקנות ספר של סופר לא מוכר, אבל באותו יום קיבלתי כרטיס שי והייתי נחוש לנצלו. התיאור על גב הכריכה נשמע מסקרן, אבל מה ששכנע אותי סופית היה ההמלצה בחזית: " 'ספר הפנטזיה הטוב ביותר שנכתב מזה שנים' - אורסון סקוט קארד". כשאחד הסופרים האהובים עליך ממליץ, אתה מציית.

קשה לתאר כמה התרשמתי לטובה מ'אלנטריס', בשלושה מישורים: העולם, הסיפור, והדמויות.

מהרגע הראשון סנדרסון מתאר יקום מגוון ועשיר, עם אלמנטים מקוריים שלא מוכרים לי מיצירות אחרות. הוא נמנע משתי מלכודות ביצירת עולמות פנטזיה: העולם לא מרגיש כתפאורה דלה לסיפור, אלא כמו מקום אמיתי, חי ועשיר. בו-בזמן, הקורא לא מרגיש שהוחסרו פרטים שדרושים להבנת העולם הזה - הכל מוכל בתוך הספר.
בכמה קטעים הרגשתי מעמסה של שמות לא מוכרים - מעין משחק ארץ-עיר מופרע. אבל זה מחיר קטן לשלם עבור התוצאה הסופית: עולם עשיר שהיה יכול להוות בסיס לסדרת ספרים, אבל בא לכדי מיצוי גם בספר בודד.


אותה יכולת של סנדרסון מתבטאת גם בעלילת הספר. סיפור אפי שנפרש בין דמויות וממלכות שונות (קצת כמו 'סוחרי הספינות החיות' של רובין הוב) מצליח לעבור באופן מושלם בספר הבודד.
הסיפור זורם וקצבי לכל אורכו, עם שפע פיתולים וסיבוכים, אבל בלי שהקורא יתקשה לעקוב. האקשן והמתח מתגברים בהדרגה ממש עד לסוף הספר, ואת עשרות העמודים האחרונים קראתי ברצף מרוכז לאורך כמה שעות.


לבסוף, הדמויות. הן פשוט נהדרות בעיני. אפשר לטעון שרובן חד-מימדיות, אבל המימד הזה תמיד נרחב, מעניין, ונבדל מהדמויות האחרות.
שלוש הדמויות הראשיות עסוקות תמידית בתכנון דרכי פעולה ותככים פוליטיים. הן מעוררות קנאה אצל קורא - לא ביכולת אחת צרה (כמו הידע ההיסטורי שמפגין הגיבור בספרי דן בראון), אלא באישיותן הכוללת, שמורכבת מתכונות כמו אינטיליגנציה, כריזמה, נאורות, פמיניזם ואינדיבידואליזם.

'אלנטריס' עשיר בניתוחים של העולם הפנימי של דמויות, ותיאור הליכי חשיבה. לדוגמא:
"אך ככל שכיבדו אותה, הן לעולם לא יקבלו אותה. כאשר סריני נכנסה לחדר כל הנוכחים השתתקו; כאשר יצאה, השיחות החלו מחדש. נדמה שהן חושבות כי היא ניצבת מעל ענייניהן הפשוטים. סריני היתה הדוגמא ששאפו להידמות לה, וכך, בהגדרה, היא התרחקה מהן."
ניתוח מחשבות של דמויות אינטיליגנטיות, עם שאיפות מנהיגות ולצדן אופי אנושי, יצר אצלי אסוציאציה ברורה לספריו של אורסון סקוט קארד וגיבוריהם (אנדר, בין, פטרה...). זו מחמאה עצומה לסנדרסון.

אגב, מסתבר שקארד עצמו שותף להרבה מדעותי על 'אלנטריס'. גיליתי זאת רק כשסיימתי לכתוב את חוות הדעת וניגשתי לקרוא את הביקורת המלאה של קארד, שמודפסת על הכריכה הפנימית של הספר. כבוד.


ביקורת על ההוצאה העברית: התרגום עצמו תקין וזורם, אבל חבל ששמות האנשים והמקומות אינם מנוקדים, כך שאין דרך לדעת מה ההגייה הנכונה שלהם (רֶאוּדָן, רַאוֹדֶן?..).
חמור יותר: לא בוצעה הגהה ראויה, והספר עמוס שגיאות לשוניות וטעויות הקלדה ("עם" במקום "אם", החלפה של זכר ונקבה, אותיות חסרות).
למי שמסוגל, עדיף לקרוא את המקור באנגלית.

מכל הספרים בעולם, 'שלושה בסירה אחת' הזכיר לי דווקא את 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה'. בשני הספרים העלילה משמשת בעיקר רקע לאנקדוטות משעשעות.
כך תיאר זאת המתרגם, דני קרמן: "...האיכויות הדקות של הספר, אלה שמבוססות על "אנדרסטייטמנט" אנגלי ועל ה-Subtlety (מה שנקרא אצלנו 'סובטיליות'), אותו סוג מסויים של הומור ושנינות שלא קיים בתרבות העברית."

בתוך ההומור העוקצני מסתתרת ביקורת חברתית, יחד עם הבחנות מדוייקות בנוגע לאופי האנושי. לעיתים עולה גם מרמור כללי על טבע העולם שמזכיר את חוקי מרפי (למשל, כשג'רום מתלונן על "מזגם המרדני של כל החפצים").
בזמן הקריאה מצאתי את עצמי לעיתים קרובות עם חיוך של שותף-לסוד, שהתפתח לגיחוך, ומשם לצחוק של ממש. הרבה מההבחנות של ג'רום רלוונטיות היום כפי שהיו לפני יותר מ120 שנה, וכאן גדולתו.

פער התקופות בולט יותר כשג'רום מתעכב על תיאורים היסטוריים של כנסיות וקברים שהחבורה נתקלת בהם במסעה. הקטעים האלה עמדו בניגוד חריף כל כך להומור הקליל, שמדי פעם דילגתי כמה שורות כדי לא לאבד ריכוז.

התרגום המוער שפך אור על אירועים שהיו אקטואליים בימיו של ג'רום, ועזר לי להבין ולהנות מחלק מהאנקדוטות. יש לשבח את המתרגם על כך שהצליח להעביר את כל הרבדים בכתיבה המתוחכמת של ג'רום.
הנקודה בה נופל התרגום בעיני, בדומה לספר, היא בנסיון המאולץ לשלב תיאורים היסטוריים ומידע תיירותי פרקטי לצד סיפור המסע הקליל (אני מתייחס להערות בגוף הספר, ולא למסלולי הטיול שבסופו). בחלק מהמקרים הערות המתרגם גרמו לי להתעכב על פרט שלא עניין אותי מלכתחילה, ולאחר קריאת ההערה לא הבנתי מה היתה הפואנטה שלה.

בשורה התחתונה, 'שלושה בסירה אחת' הוא סוג של גאונות, וניחן באקטואליות הנצחית שמאפיינת קלאסיקה. אני ממליץ על קריאה סלקטיבית מעט, גם של הספר וגם של הערות התרגום.

לרסון משתפר.
הספר הראשון התחיל איטי להחריד, וגם כשהעלילה התחילה לרוץ המשיכו להופיע מדי פעם מונולוגים משמימים על עיתונות כלכלית בשוודיה.
הספר השני מתחיל באקשן וממשיך באקשן עד סופו. לרסון לא הפך לכותב מחונן, והוא עדיין מספר סיפור מפותל מאוד, אבל המונולוגים הארוכים נעלמו. הספר בהחלט מותח וסוחף, עם כמה קטעים שקשה להניח אותו מהידיים.

'ציוני דרך' עוסק בנתיב זמן שחוצה את ההיסטוריה, ומשול למסלול פיזי שהדמויות נעות בו קדימה ואחורה.

ציר זמן שמתפצל באירועים חשובים ויוצר מציאויות אלטרנטיביות הוא קונספט ידוע בספרות ובמדע, אבל קורא שלא מכיר את הקונספט ייאלץ להמתין בסבלנות לשלב מתקדם בספר כדי לקבל הסברים. באופן אישי הכרתי את הקונספט והתחברתי אליו בקלות, אבל אז נאלצתי לחכות שהסופר ידביק אותי בהסבריו.
כך או כך יוצא שהקורא ממתין להסבר הרקע, ומתקשה להתרכז בסיפור. לכן הרגשתי נוח לפתוח את הביקורת בסוג של ספויילר: אני מאמין שתמצית הרעיון היתה צריכה להופיע בפרק הראשון של הספר, כפי שהופיעה בביקורת.


כחובב מד"ב ופנטזיה שנהנה להתוודע לעולם בו מתרחשות יצירות, הייתי רוצה ש'ציוני דרך' יתפרס על פני מאתיים עמודים נוספים. נדמה שהספר דחוס למסגרת לא הגיונית, כמו תוצר של תחרות כתיבה קונספטואלית עם מגבלות זמן ואורך. במילים אחרות, נראה שמדובר בניסוי מחשבתי של הסופר, יותר מאשר סיפור שלם שמתרחש בעולם מפותח. כתוצאה מכך גם לא נוצר חיבור רגשי לדמויות.

בסופו של דבר הקורא נותר עם הבנה חלקית של הסיפור, ובעיקר של הרקע לסיפור. חבל, כי הרעיון הבסיסי של המשלת נתיב זמן לדרך פיזית הוא מקורי ומעניין מאוד, והיה יכול להפוך לספר מוצלח יתר.
מצד שני, אולי הכרחי לשמור על עמימות כשעוסקים ברעיון מופשט כל כך.

מכל הספרים בעולם, 'שלושה בסירה אחת' הזכיר לי דווקא את 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה'. בשני הספרים העלילה משמשת בעיקר רקע לאנקדוטות משעשעות.
כך תיאר זאת המתרגם, דני קרמן: "...האיכויות הדקות של הספר, אלה שמבוססות על "אנדרסטייטמנט" אנגלי ועל ה-Subtlety (מה שנקרא אצלנו 'סובטיליות'), אותו סוג מסויים של הומור ושנינות שלא קיים בתרבות העברית."

בתוך ההומור העוקצני מסתתרת ביקורת חברתית, יחד עם הבחנות מדוייקות בנוגע לאופי האנושי. לעיתים עולה גם מרמור כללי על טבע העולם שמזכיר את חוקי מרפי (למשל, כשג'רום מתלונן על "מזגם המרדני של כל החפצים").
בזמן הקריאה מצאתי את עצמי לעיתים קרובות עם חיוך של שותף-לסוד, שהתפתח לגיחוך, ומשם לצחוק של ממש. הרבה מההבחנות של ג'רום רלוונטיות היום כפי שהיו לפני יותר מ120 שנה, וכאן גדולתו.

פער התקופות בולט יותר כשג'רום מתעכב על תיאורים היסטוריים של כנסיות וקברים שהחבורה נתקלת בהם במסעה. הקטעים האלה עמדו בניגוד חריף כל כך להומור הקליל, שמדי פעם דילגתי כמה שורות כדי לא לאבד ריכוז.

התרגום המוער שפך אור על אירועים שהיו אקטואליים בימיו של ג'רום, ועזר לי להבין ולהנות מחלק מהאנקדוטות. יש לשבח את המתרגם על כך שהצליח להעביר את כל הרבדים בכתיבה המתוחכמת של ג'רום.
הנקודה בה נופל התרגום בעיני, בדומה לספר, היא בנסיון המאולץ לשלב תיאורים היסטוריים ומידע תיירותי פרקטי לצד סיפור המסע הקליל (אני מתייחס להערות בגוף הספר, ולא למסלולי הטיול שבסופו). בחלק מהמקרים הערות המתרגם גרמו לי להתעכב על פרט שלא עניין אותי מלכתחילה, ולאחר קריאת ההערה לא הבנתי מה היתה הפואנטה שלה.

בשורה התחתונה, 'שלושה בסירה אחת' הוא סוג של גאונות, וניחן באקטואליות הנצחית שמאפיינת קלאסיקה. אני ממליץ על קריאה סלקטיבית מעט, גם של הספר וגם של הערות התרגום.