הפילוסופיה, יש לה טעם מועט למדי אם אינה מקבלת ביטויים ממשיים בחיים.
משנתם האכזיסטנציאליסטית של בובאר וסארטר, שהיתה חדשה בעולם, וציירה אותו באור ביקורתי - כצבוע ומלאכותי, חייבה אותם לחפש לעצמם דרך חדשה, אותנטית.
על דרכם המשותפת של השניים - ובייחוד על החותם שהותירו באחרים שפגשו בדרכם - מי שנותר נפעם ומי שנותר מצולק - בהחלט ראוי היה לכתוב ספר.
יש הרבה מקום להעריך את נכונותם לפרוץ את המקובל, לבקש אמת, ליצור - ולא לקחת מן המוכן. אני מציע לקרוא את הספר הזה כהיסטוריה של התנסות, שהיו בה חלומות והיו בה משגים. לזכור שאנו קוראים אותה בעיניים החכמות של ה"בדיעבד", והמשקיף מהצד, ושל מי שגדלו בחברה פתוחה בהרבה מן החברה בה גדלו הזוג.
אני חושב שהשאלה הגדולה שעולה מתוך הספר, ובכלל ממשנתם האכזיסטנציאליסטית של בני הזוג - היא שאלת היחס לאחר והאחריות על האחר. ומבחינה זו אני בהחלט חושב שכדאי לקרוא את הספר באור ביקורתי.












