את דידי גריצהנדלר הכרתי כשהייתי בן 6 וחצי לערך כאמו של ****, שנועד על ידה להיות חברי הטוב במשך 12 השנים הבאות. ידעתי שהיתה בגטו ורשה בזמן המלחמה וגם במנזר ושלא סבלה יותר מידי. שום דבר לא הכין אותי לספרה המרתק 'משחק ההישרדות'.
זהו תצריף זכרונותיה של ילדה-נערה אשר מקפלים בתוכם את הווית קיומה של הבורגנות היהודית בורשה לפני המלחמה ובתוכה, ואת סיפור הישרדותה המופלא. זהו גם ספר על הזיכרון האנושי הבורא מציאות סובייקטיבית. בלשון נקיה ותמציתית פורסת דיתי את סיפורה. החל במות אביה משחפת בילדותה המוקדמת והקשר האמיץ שלה עם אמה דרך סיפור הינצלותה המופלא עד הגעתה ארצה. היא מתארת חברה מטריארכלית שבה הנשים בוראות את המציאות, החל מאמה ודודותיה וכלה במשרתות הפולניות.
מרתקת במיוחד זוית הראיה של ילדה אותה מצליחה דיתי לשמר בכישרון רב. בתוך כך היא צדה פרטים שעין מבוגר מחמיצה, ולעומת זאת חלקים נרחבים בתצריף נסתרים מעיניה אם בגלל חשאיות המבוגרים שסביבה ואם מפאת גילה הצעיר.
בתוך כך מתבררת המורכבות של הישרדות יהודים בלב התופת. מחד, קיומם של חיים כמעט רגילים, הליכה יום יומית לבית הספר, פרנסה ומעקב אחר הנעשה, ומאידך, מעשה הזוועה היומיומיים הגירושים ודרכי המילוט העקלקלות.
זהו יומן יותר מאשר רומן. בזאת כוחו ולעיתים גם חולשתו. המחברת נשמרת בתחום 'הטכני' של תאור העובדות על פי זכרונה, והתאור הדקדקני לעיתים טרחני. נראה כי מה שבחרה להראות לקוראיה אינו אלא טפח קטן ממה שקרה שם באמת.
על אף מידותיו הצנומות של הספר הוא מצליח להאיר את 'השואה' מזוית רעננה ומרתקת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
