להלן נקודת מבט אבהית:
לדעתי הספר הוא מתכון מצויין לפיתוח הפרעה של פיצול אישיות.
מוצג לנו ילד מנומס, מחוייך שמדבר עם סבתא, משחק עם חברה ומתנהג כמו ילד למופת.
פתאום הילד מתרגז, מתחצף, ומתנהג בגסות ובאלימות.
מה שהסופרת בחרה להציג זו תמונה של דמות כלשהי בשם הילד הרע,דמות שלא קשורה בכלל לאותו הילד, היא אישיות נפרדת ועצמאית שהילד נלחם בה.
במקום להסביר שזה בעצם טבעו של אדם להיות שמח, עצוב, כועס, מרוצה וכו', שאלו מצבי-רוח נורמלים שצריך להשלים איתם, לקבל אותם ולהתמודד איתם ממשיכה הסופרת בשלה עד הסוף: "או אולי כשקצת אגדל, יעזוב אותי וחסל?" הרי בפועל זה לא יקרה לעולם.
לדעתי התוכן מטעה, מבלבל, ומלמד את הילדים להסיר מעצמם את האחריות על מעשיהם.
אם הספר יפול לידיים של הורה עייף, אחרי יום עבודה, אחד כזה שאין לו כוח להתעסק במטאפורות ולהתחיל להסביר לילד ש"הילד הרע" הוא בעצם מצב רוח, זה עשוי להביא להסקת מסקנות לא נכונות.
ו.. הורים כאלה יש לא מעט.
מה דעתכם?
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
