התחיל חמוד, אתם יודעים. אנשים מתים, שבילי מרשמלו לחילוץ חרקים אומללים ממוות, יתומה מתבגרת שרק רוצה להיות מקובלת אבל אין לה לא סנטר ולא דמות נשית שתלמד אותה איך לשלב את רגליה באריסטוקרטיות. אבל לא סתם מתבגרת משעממת, היא נושאת עול כבד של אשמה (מריח קצת ג'ודי פיקו, לא?) ואבא מתעלל. הוא דיי מדכא אותה, אבל מורה אחת אמרה לה שהיא תהיה סופרת.
היא רק בת 14, אבל היא מעזה לברוח מהבית, ויודעת שאי אפשר להלחם בגזענות, או באבא שלה, או באלוהים... או משהו בסגנון. היא אפילו שובת לב בכנות שלה לכמה רגעים.
קלאסי. אולי זה אפילו יוכל להיות קיצ'י עד חמידות, כמו אשמת הכוכבים.

אולי... אבל לא.

התרגום עילג, אבל על זה עוד אפשר לסלוח. וגם הסופרת הצליחה למצוא את השם המושלם, כמעט פתטי, אבל עוצר בצד המסקרן-רכילותי (חיים סודיים, הוווו) וגם חדשני (דבורים, לא פרפרים או פיות!)
ולא רק שם מוצלח, גם איזה ציטוט שרץ באינטרנט, שאלוהים יודע איך אנשים שרדו מספיק עמודים כדי להגיע אליו (אני נכנעתי לפני...) שנשמע ממש חכם ונוגה.

אבל הספר משעמם ונוטף פתטיות. הדמות לא אמינה וחסרת אופי, וזה נהיה גרוע יותר כשכל הסיפור מסופר מנקודת המבט שלה. יש משהו מאוד יומרני בספר, כאילו הוא רוצה (!!) להיות פילוסופיה בגרוש, אבל גם זה לא ממש הולך לו.

טוב, כדי שלא תטרחו לקרוא את הספר סתם, הנה הציטוט היחיד שכנראה שווה להתייחס אליו:

"...אם אי פעם אצליח להגיע לגן עדן אחרי כל מה שעשיתי,
קיוויתי שאזכה רק לכמה דקות של שיחה פרטית עם אלוהים.
רציתי לומר, "תראה, אני יודעת שהייתה לך כוונה טובה כשבראת את העולם והכל,
אבל איך יכולת לתת לו לחמוק לך ככה בין האצבעות?
למה לא יכולת להישאר עם הרעיון המקורי של גן העדן?
החיים של אנשים הם בלגן איום."

וכדי להרגיע את הרוחות, הפסקה בספר שלא הרשתה לי להמשיך ולקרוא:

"
"את כועסת או משהו?"
"למה שאני אכעס? רק בגלל שאת מבלה עכשיו את כל הזמן עם אוגוסט זאת לא סיבה שיהיה לי אכפת. את בוחרת עם מי את רוצה לדבר, זה לא ענייני."
לא האמנתי למשמע אוזני; רוזלין נשמעה מקנאה."
"

פלטתי "דיי-----" ובאתי להזהיר אתכם מהמפלצת המפחידה בתחפושת.
אז, המשך חיים טובים ומנושלים מספרים גרועים. :)

הסוף לא הפיל אותי מהרגליים, אבל כשחושבים על זה, בספרים שלה היא אף פעם לא נותנת מספיק מקום לעלילה כדי שאתן חשיבות לתעלומה.. האופי של הדמויות תמיד חונקות הכל עד אפס מקום.

שמעתי מישהו אומר פעם שכמו אצל ניקולאס ספארקס, כל הספרים שלה הם אחרי הכל, דומים להחריד. זהו הספר השלישי שלה שאני קוראת ואין לי מה להגיד חוץ מלהסכים.

קווי העלילה לדוגמא עם שומרת אחותי נורא חופפים.
כמובן, יש את המקופחים (תיאו- ג'סי ואנה), יש את מרכז צומת הלב (ג'ייקוב- קייט) את האמא שמקדישה את עצמה כלפי מטרה אחת- לרפא את הבן שלה.

תהיתי לעצמי מה היא ניסתה להעביר, את מי אנחנו "אמורים" לאהוב בספר הזה? או שאולי היא איבדה כאן את דמות הסופרת המלאכית שמבינה לנפש כולם? שהיא פשוט באה לזרוק לנו בפרצוף את האופל של כל אחד? שהיא כבר לא בקטע של חמלה?

גם שלאורך הספר מתחבטים בעניין של מהו אספרגר, איפה החוט בינו לבין תכונות אופי, בין החלטה של אספרגר לביים רצח לבין פסיכופת שיעשה את זה (שכל העניין מחופה ע"י שהיא שמה את הסיפור בתקופה שבה המחקר על האספרגר היה בחיתוליו..) לא היה נראה שהאמפטיה מכוונת אל ג'ייקוב.

תיאו... תיאו הוא אכן המקופח המיטולוגי, אבל הוא לא מוצג באור יפה במיוחד.

האמא (סלחו לי ששמה פרח מזכרוני) היא זאת שמתחבאת מאחורי "המחויבויות" שלה, אך בקושי הצלחתי להרגיש כעס על הקיפוח של תיאו..

הרבה פעמים שמעתי שאומרים שהכתיבה שלה היא "חסרת יומרות", גם בנוגע לשומרת אחותי, אבל בשומרת אחותי כאילו הכל היה פחות אפל ואני תוהה מה גרם לזה.. לא עזר לי שמיפיתי את הדמויות (כנראה לעיל) וגם לא התהיה שנמאס לפיקו להיות המלאך בלבן.
אולי זה הרצח? אולי האופי האספרגרי?


אולי אולי אולי

כן. גם אני מחסידי צלה של הרוח. גם אני באתי עם ציפיות.

שנכזבו נשרפו ונגרסו עד עפר.

יש הרגשה שהתהילה עלה לסופר למוח והוא שכח שספר זה יצירה.
כי הוא בקושי שינה את השמות של הדמויות.
לא ראיתי בספר הזה יותר מניסיון כושל לחקות את צלה של הרוח. העלילה דומה עד כאב, הדמויות דומות עד כאב, אפילו יש משפטים שחוזרים על עצמם.

דרך מאוד טובה לעשות כסף כאחד שיצא לו ספר אחד טוב. בחיי. לוקחים את הספר הקודם, משנים קצת את השמות של הדמויות, מוצאים איזה זיק עלילה קלוש לשנות, ברור שיוציאו את הספר לאור. הרי אתה "קרלוס רואיס סאפון" המפורסם והנודע ברבים. יקנו את הספר.
תוקעים את השם שלו בענק על הכריכה.
ויאי! הסופר מרוויח הון. ההוצאה מרוויחה הון. אבל הספרות בזבל.


שיממון ספרותי.

(תוספת בעריכה- שכחתי לציין שאם זה היה צלה של הרוח שתיים זה עוד היה נחמד. אבל גם הכתיבה התדרדרה. משפטים מסורבלים, כל הספר הייתה הרגשה כאילו אתה שוחה בגומי שחור ומעיק. הגומי הזה היה אמור להיות אופל ככל הנראה, אבל לא הלך לו. דמויות שכולן אותו דבר פחות או יותר. כאילו גרסו את צלה של הרוח לתערובת אפורה וקראו לזה ספר.)

זהו הספר השלישי של אורסון שקראתי שלא קשור לאנדר יקירנו, ולא יכולתי שלא לנסות להשוות אותו למשחק.

גיבור צעיר מאוד, גאון שבונה והורס את עצמו- יש.
מורים שלוקחים איתו סיכונים- יש.
ספקות לגביו- יש.

על הצד האחורי של העטיפה היה כתוב שהספר נכתב בין כתיבת הסיפור הקצר של המשחק של אנדר לבין הספר עצמו, האם זאת הייתה סוג של טיוטה? אינני יודעת.

מה שמוזר הוא שלא הייתה שום התייחסות לבעייתיות של בית השיר.
מסממים שם ילדים כדי לעקב את הבגרות המינית שלהם?! מוכרים אותם? גורמים להם ליצור מחסומים רגשיים מגיל 3 והכל תחת מעטה שהכל יפה וכולנו דואגים למחוננים הקטנים שלנו?

אנסט היה הקיסר אחרי הכל, אבל גם הילד הקטן שמשחקים בו, אולי יש סיכוי שמכאן שאב אורסון את ההשראה לאנדר ופיטר?

זה ספר מבלבל, נראה שיש שם כמה דמויות שאמורות להיות ראשיות אבל פוספסו.. כל מיני עלילות שנגעו בהם לרגע, אבל לא מספיק כדי שתהיה הרגשה שהן במקום.
לא הייתי מוותרת על הקריאה שלו, ספר טוב, אפילו טוב מאוד.
אבל קשה לקרא אותו תוך כדי שהוא חוסה בצילו של המשחק של אנדר.

מומלץ. :-)

חשבתם שדמדומים גרוע?
גם אני, ואני עדיין חושבת.
אבל גם שדמדומים גרוע, זה חיקוי עלוב שלו.

הספר נראה בהתחלה ממש טוב.
אבל הכתיבה הייתה ממש לא מקצועית. רואים שזה ספר ראשון.
הספר לא היה בנוי טוב.. נראה שכל פרק מסתיים כמו פרק של סיפור בהמשכים.
התייאשתי מהספר באמצע.
:/
מאכזב ממש. תליתי בו תקוות.

לא רע, בהחלט לא רע.
בהתחלה הספר נראה מבטיח, לאורך כל הספר היתה הרגשה שהנה תבא התובנה המרעישה והפילוסופיה תתעלה על עצמה, אבל הרגע הזה לא הגיע.
זה לא שאני לא אוהבת את הספר, הוא נהדר, אבל לא ספר שנשאר איתי אחרי שהוא נגמר..
והסוף הגיע מהר מידי. ובכלל היה טיפשי למדי..

מחילה מהמעריצים הנלהבים אבל--
בהחלט לא משהו.
ז"א, חביב, נחמד. לא יותר. אין תובנות נהדרות, אין סגנון טוב.
הסיפור יפה בפשטותו, העניינים מדוברים פחות מיוחדים.
לא רע, בהחלט לא רע, אבל לא משהו ראוי לציון.

אם סגנון הכתיבה היה יותר מיוחד הספר יכול להיות הרבה יותר טוב. אבל נראה שכל הקסם של מורי נהרסת עם סגנון הכתיבה של התלמיד שלו.

יש בו הרבה מסביב לעלילה רגילה. הרבה תאוריות פיזיקאליות, (?- לא בטוחה בשיוך של זה לפיזיקה.) הוא פותח דרך חשיבה חדשה על כל מיני עניינים שבהם מתחבטים בספר.
יש משהו חדשני למדי בצורת החשיבה של הסופר.

מה שבאמת שבה אותי בספר שגם שהוא היה כלכך מדעי והרפתקני לדמויות היה אופי! בהתחלה הספר היה נראה כמו איזו סדרת מתח טלויזיונית, אחרי זה מצאתי בו המון חשיבה, חדשנות ומדע ואז פתאום ראיתי את ההשקעה בדמויות. זה משום מה הפתיע אותי, ההכרה שלדמויות כאן יש אופי. הסופר הצליח לגעת בכל העולמות בלי להמעיט באף עולם. באף זרם בכתיבה.

זה לדעתי מה שכלכך גאוני בספר הזה, התמרון בין ההרפתקאות למדע ולפסיכולוגיה.