הגעתי לספר עם המון ציפיות למתח כתוב טוב ואינטילגנטי.
בעמ' 100 שאלתי את עצמי היכן המתח, אך המשכתי לקרוא בציפיה
בעמ' 200 שאלתי את עצמי עד מתי תיאורים חסרי פואנטה של כל דמות, אך המשכתי לקרוא בציפיה
בעמ' 300 שאלתי את עצמי מדוע הספר מתמקד בחיוורת והמעצבנת מבין הדמויות, אך המשכתי לקרוא בציפיה
בעמ' 400 שאלתי את עצמי כמה עמודים עוד נותרו
בעמ' 500 שאלתי את עצמי האם יש טעם להמשיך ולקרוא
עניתי לעצמי שלא
ואני לא מתחרטת

ספר משעמם, סתמי וארוך, הו כה ארוך

קראתי את שלושת ספריה של דונה טארט,ללא ספק סופרת מחוננת ועוד נשמע עליה רבות.מכולם הכי אהבתי את "החוחית",בעיני זו יצירת מופת.לכן קצת התאכזבתי מהשניים האחרים,לא בגלל כישרונה שאינו מוטל בספק אלא בגלל ראיית העולם שלה שהיא כל כך קודרת ומדכאת בלי משפט אחד שיש בו קצת הומור ושמחת חיים.זה נראה לי קצת מוגזם,אבל כנראה ככה היא רואה את העולם..

אחד הספרים שנשארים איתך לאורך זמן. קראתי אותו לפני כמה שנים ועדיין אני מרגישה שאני יכולה ללכת ברחובות ובשבילים של העיירה שיצרה טארט ולאמר שלום לשכנים שגרים בבתים הסמוכים. ( רמז: אולי לא כדאי לדבר עם כל אחד). ספר מרוכז ולוקח נשימה. טארט היא נפלאה. ממליצה מאד.

התיאור של חיי ילדה במיסיסיפי של שנות ה70 שעברה טרדגיה משפחתית מצמרר. אי אפשר להתנתק מהספר והוא ארוך מאוד ( כ 600 עמודים).

בדומה לספרה הראשון - ההיסטוריה הסודית , גם כן יש רצח ודיון מעמיק בתחושות ובהרגשות של הגיבורה .
השפה רהוטה ויפה. העלילה זורמת . והסיום מפתיע.

ננטש מחוסר עניין.

כבד אבל מושך. הסוף ביאס..