#
כשסופר הכותב בדרך כלל פרוזה בתחום עלילות מתח ומשפטים, מחליט לכתוב ספר דוקומנטרי – הוא מסתכן באכזבה של קוראיו, המצפים לחומר הרגיל שלו. גרישם הוא, לדעתי, סופר רבגוני – שלמרות שעיקר פירסומו הוא במותחנים משפטיים, הוא כתב גם סיפורים בז'אנרים אחרים. לפי חלק מהביקורות שהתפרסמו על הספר הזה קוראים אכן התאכזבו וכעסו על גרישם.

הספר – שיצא לאור בארה"ב בשנת 2006 – עוסק בפרשה אמיתית של הפללת שני חברים באונס ורצח של מלצרית בעיירה באוקלהומה. הנאשם העיקרי – אחד רון ויליאמסון – היה אתלט מבטיח בתיכון והמשיך לקריירה קצרה ומקרטעת בבייסבול . כשהקריירה נקטעה הוא נשאר עם בעיות נפשיות, התמכרות לאלכוהול וסקס, חוסר יכולת להסתגל לאורח חיים נורמטיבי, נטייה לאלימות, ובקיצור – אדם לא נעים, לא אחד שיצליח לגייס אנשים לטובתו. ודאי לא באותה עיירה באוקלהומה, הנמצאת ב"חגורת התנ"ך".

גרישם מתאר את נסיונות פיענוח הרצח והאונס ואת החלטת השוטרים – כחמש שנים אחרי הרצח – להפליל ברצח את רון ויליאמסון ודניס פריץ – באופן שאינו מסתמך על עובדות (הרצח לא נחקר כיאות) אלא על הנחות לא מבוססות, חקירות אלימות, "מומחים" לכלום, והטייה של כל אלה נגד נאשמים שאין ידם משגת הגנה משפטית ראוייה שלא לדבר על הזמת "מומחים" של התביעה, העולה הרבה כסף. נראה לי שגם אצלינו נאשמים בעלי אמצעים יצליחו להתמודד עם עבירות - גם קשות - הרבה יותר טוב מעניים. אבל לפי התרשמותי בארה"ב העוני עולה יותר ביוקר.

הספר מתאר באופן מצמרר את התעלמות הרשויות ממחלת נפש של עבריין שנידון למוות, את זכויות אדם שנשללות מאסירים, את עיוות הדין והצדק על ידי כל רשויות אכיפת החוק – משוטרים, תביעה, שופטים וסוהרים. את השימוש במלשינים המוכנים להעיד על כל דבר תמורת טובות הנאה. יש בו קטעים קשים לקריאה המתארים את אגף הנדונים למוות בו ישב וויליאמסון 11 שנים, עד ששוחרר – לא בלי מאבקה של המדינה נגד השחרור - בעקבות בדיקות דנא.

הספר הזה עוסק בכל מה שצריך להדיר שינה מעינינו, האזרחים. איך המנגנון שנועד לשמור על החוק והסדר קם על יוצרו ועלול להפוך לאוייב הכי גדול של האזרח, עליו הוא אמור להגן.
הספר מטריד. הנושא מטריד, התחקיר המעמיק מטריד (לעתים מעייף), הכתיבה הכמו-עיתונאית מטרידה וכך גם העובדה שאין שום "סוף טוב" בסיפור הזה: רון ויליאמסון בילה 11 שנים מחייו באגף הנדונים למוות, השתחרר כזקן בן 46, חולה ועייף, ונפטר חמש שנים אחרי השחרור כישיש בן 51. חיי אדם הם לפעמים החומר הכי זול, שהכי קל לבזבז.

כשגמרתי את קריאת הספר , נכנסתי לאתר סימניה וקראתי את הביקורות. עמוס רשמים עמוקים, הבנתי את המתאכזבים. אין זה סיפור שבלוני של הסופר גרישם, אלא הוכחה לגאונותו כמספר.
הכל התחיל בגלל ה"קורונה" והימים הרותחים האלו. הנה אני, שלא נמנה על חובבי הסופר וסגנון כתיבתו, קורא בלית ברירה ספר של גרישם והתגובה הראשונית שלי .. אכזבה. היכן השטיקים הספרותיים של הופעת ראיית הזהב ברגע שכלו כל הקיצין והצדיקים המוחלטים זוכים מול הרשעים המנוולים?
וכעבור שעתיים של קריאה נמצאתי במתח אמיתי, על אירוע ממשי, כשהתהליכים המשפטיים סוגרים על שני אנשים שכל חטאם הוא הביזריות שלהם ו... אמונתם במערכת המשפט.
רון נידון לתליה ומבלה אחד עשרה שנים באגף הנידונים למוות וסמית באגף הנידונים למאסר עולם.
גדולתו של גרישם היא בהבנתו כי המסמכים האמתיים והתהליכים המקוממים של "מערכת הצדק" כמו האטימות הרוטינית של בתי הדין, מדברים בעד עצמם. אין צורך להוסיף על זה.
מזעזעים יותר הם שני דפי תמונות של גיבורינו. שנגרסו בגלגלי הצדק.
קשה לקרוא את הספר כי העובדות חובטות בתודעה. החל מהמנגנון המעוות של התביעה, שמרגע והגיע לקונספציה, הוא מסרב לבחון את דרכו ומשתמש גם בראיות מפוקפקות כדי ל"בסס" את ההרשעה, דרך השימוש הנאלח בדעת קהל כמו עיתונות ואמצעים אחרים וכלה בהתעלמות ממצבם וכשירותם של הנאשמים.
חלק זה הוא תמרור אזהרת לכל תהליך החלטות באשר הוא, לאו דווקא בתחום המשפט.
ועוד מסקנה חשובה מספר זה. אנחנו נמצאים בעולם זורם, הכל משתנה. אין "חידוש נעורים" לנאשמים , והנזק שנגרם להם אינו בר תיקון,( אמנם הוא בר פיצוי). חלק מ"הרשעים" המשיך בתפקידו, ומבחינה זאת ,"סובב סובב הרוח ואל מקומו שב הרוח, הכל הבל".
ועם זאת יש שינוי ויש התפתחות.
לדעתי זהו ספר חובה, בלימודי אזרחות.

ספר מרגיז.קודם כל כמובן בהיבט של העוול הנורא שנגרם לשני הבחורים אבל גם בצורת הכתיבה.זהו ספר עיוני ואין רע בכך,אבל הכתיבה אינה סוחפת,הסגנון הוא של מסירת עובדות אבל לרוב נוצר רושם של כתיבה מטעם.הכותב הגיע עם אג'נדה ברורה והוא מתאים הכל למסגרת שלו.הוא זורק כל מיני הצהרות שונות ומשונות ומצפה שנאמין להן.הרושם שנוצר אצלי הוא של סופר שרוצה להיות כל יודע ולכן ממציא כל מיני פרטים (כמו מצב רוח ומחשבות של האנשים) זה לא בהכרח נכון,סביר להניח שגרישם עשה עבודת תחקיר מעמיקה ראיין את כל האנשים הנוגעים בעניין ולא המציא דבר,אבל דרך הסיפור שלו יוצרת הרגשה של אי אמינות,של הגזמה ושל כתיבה מוטה מאד.זה ספר נחמד והסיפור מעניין אבל מבחינתי הוא פוטנציאל מבובז לגמרי.

כמו לפני כל התחלה של ספר, קראתי את התקציר מאחורה ותוך כדי קריאה גיליתי שהוא מתמצת יותר מחצי ספר ומצאתי את עצמי קורא ספר כשאני יודע מה הולך לקרות. כשסוף סוף הגעתי לנקודה בה אני מדביק את הספויילר מאחורה הגעתי לחלק של התמונות ואמרתי לעצמי "טוב אם שמו תמונות בחלק הזה כנראה שאני צריך להתבונן בהן בשלב הזה של הסיפור" ועל לא עוול בכפי מצאתי את עצמי מגלה לעצמי את כל הספר - ממש עד הפרק האחרון.
ראשית, אני לא יודע אם התמונות שם גם בספר המקורי או שרק בגסה העברית החליטו לשים אותם באמצע אבל זו החלטה ממש גרועה. לפחות היו שמים אזהרת ספויילר.
בנוסף, אני לא יודע עד כמה הסופר יוצא מנקודת הנחה שאנו מכירים את הסיפור ולכן הוא מרגיש חופשי לגלות חצי ממנו בגב הספר.
אבל זה נורא אכזב אותי לקרוא ספר כזה שאני יודע בדיוק מה הולך לקרות בכל שלב בסיפור לכן גם קשה לי לדרג אותו אובייקטיבית. בכל אופן אם תחליטו לקרוא אותו והתמזל מזלכם וקראתם את התגובה הזאת לפי שקראתם את המאחורה (כנראה שלא יקרה), אז אל! וכשאתם מגיעים לתמונות, תשמרו את הדחף להתבונן בהן לסוף הספר.

העובדות הן ששני אומללים חפים מפשע בעיירה קטנה בדרום ארה"ב מורשעים בעבירות של אינוס ורצח ברוטאלי של צעירה מקומית. האחד, גיבור הספר, רון נידון למות, האחר, דניס נידון למאסר עולם. הסופר מתאר בכשרון כתיבתו המיוחד את העיוות והעוול שבמערכות המשפט מן המשטרה דרך התביעה ועד לשפיטה. הוכחה נוספת למאמר קהלת פרק ג'פסוק ט"ז :"מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע" (לא באתי לומר שקהלת צריך הוכחות לצדקתו -קהלת הינו חלק מכתבי הקדש אמיתותו וצדקתו אינם מוטלים בספק) הסופר מתאר ביד אמן את החיים בצל ההוצאה למוות וכן את ההמתה בזריקה בין כתלי הכלא באפן חי ומצמרר. כל זה על רקע הגיבור רון שחווה את כל אלה ומצפה להוצאתו להורג בידיעה ברורה כי אין לו כל קשר לאירועים בגינם הוא שפוט על לא עוול בכפו. בסופו של דבר שני "המואשמים" זוכים למשפט חוזר ומזוכים. הנורא מכל הוא שהסיפור הוא אמיתי ויכול היה בקלות להסתיים בהוצאה להורג של חף מפשע ורק תעתועי הגורל הטוב הביאו את שניהם למשפט חוזר. יתירה מזו ואין בכך כל ספק כי אכן מוצאים להורג אנשים חפים מפשע. וכן אנשים חפים מפשע מרצים ענשי מאסר עולם. גם במדינת ישראל ישב עמוס ברנס על לא עוול בכפו והורשע באונוס והריגת רחל הלר בשל תעתועי המשפט. ובמזל זוכה לאחר שקיבל חנינה. הוא לא הסתפק בחנינה ועמד על משפט חוזר. מת בטרם עת בשל צרותיו. בספרנו לאחר שיחרורו לא זכה הגיבור לחיות שנים רבות ואין בכך פלא לאחר שנות סבלו ויסוריו באגף הנידונים למוות בכלא בארה"ב. הסיפור נוגע ללב ובעבודתו המוכשרת של הסופר מהווה הספר מסמך חובה לכל באי עולם הרוצים והמעוניינים לפקוח עיניים סביבם וללמוד היכן הם חיים ומה יכול לקרות בלא התראה ובלא סיבה ועד היכן יכולים הדברים להדרדר.ידוע כי אירועי החיים הם עצומים מכל דמיון. הסופר ג'ון גרישם האלוף בספורי משפט, רובם מדמיונו, כותב בספר זה כי:"אפילו ברגעי היצירתיים ביותר לא הייתי יכול לרקוח סיפור כה עשיר ומורכב כסיפורו של רון". התיאורים בספר חיים ומעבירים תחושה של נטילת חלק בתוך האירועים ובזה כוחו של הסופר.לכל אוהבי גרישם מומלץ ביותר. לאוהבי הסיפור המשפטי חובה.קהל הקוראים והמתעניינים בספרות מעניינת ומאתגרת מחשבתית, וכן מומחי הקרימנולגיה והפילוסופיה המשפטית יהנו מכל עמוד בספר.

אני מאד אוהבת את ג'ון גרישם.
הוא מבחינתי שילוב של שני ז'אנרים שאני אוהבת: ספרות מתח ומשפטים.
הספר הזה הוא לא "ג'ון גרישם" רגיל. ולכן אוהבי ג'ון גרישם עלולים להתאכזב ומחרימי "ג'ון גרישם" עלולים לפספס ספר מדהים.

מדובר בסיפור אמיתי, כתוב באופן מקצועי ומרתק.
אני לא הצלחתי להפסיק לחשוב ולעסוק בספר הרבה אחרי שסיימתי אותו (הנה אני כותבת ביקורת אעפ"י שלהערכתי קראתי אותו לפני כארבע שנים).

אני מתנגדת לעונש המוות. באופן אישי אינני צריכה צידוקים של "יתכן ונשלח חף מפשע למוות". גם אם אין ספק לגבי האשמה אני סבורה שהמדינה אינה יכולה לקחת חיים.
אבל לכל המתלבטים מומלץ לקרוא את הספר וגם לחפש אח"כ באינטרנט את פרוייקט החפות שפועל למען עשרות אסירים חפים מפשע בארה"ב.

בתור חסידה של גרישם - נורא ואיום.
הספר כתוב כידיעה עיתונאית אחת גדולה, אין שום עלילה ושום סיפור להכנס לתוכו. הסיפור אומנם מבוסס על סיפור אמיתי, אך גרישם עשה כבר דבר כזה בעבר ("עת להרוג") ובהצלחה גדולה.
בנוסף, כשניסיתי להזכר בפרט כלשהו והסתכלתי בגב הספר, ראיתי שכתוב שם איך הוא נגמר.

הספר כתוב כמו כתבה עיתונאית ארוכה במיוחד - הרבה התרחשויות, הרבה עובדות, קצת הסברי רקע. ספר קצבי מאוד, מעניין וסוחף.
נהניתי לקרוא וקראתי יחסית במהירות (סימן לספר טוב אצלי).
הספר מתאר פרשה אומללה שבה הורשעו שני אנשים חפים משפע באונס ורצח מזעזעים של אישה צעירה שבקושי הכירו, ועקב כך נדון אחד מהם לעונש מוות והשני למאסר עולם, והכל בשל שוטרים ותובעים מחוזיים להוטים מדי. רק נחישותם של הנאשמים החפים מפשע, של בני משפחותיהם ושל סנגוריהם, ופיתוח הטכנולוגיה של בדיקות DNA, הביאו בסופו של דבר לשחרורם ולזיכויים.
הספר מעניק תיאור מרתק של החיים בעיירה אמריקאית קטנה ושל מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט האמריקאית, מעבודת המשטרה, דרך בתי המשפט ועד לבתי הכלא. כמו כן מוצג בורה מרתקת תהליך ההידרדרות, עד כדי איבוד שפיות, של הגיבור.
הספר אמנם אינו נוקט עמדה חד משמעית אבל בהחלט נראה כטיעון משכנע כנגד עונש מוות.

קודם כל זה סיפור אמיתי
ולא נורא קשה לאמין לזה
ופה הקטע המפחיד

חייו של בן אדם נהרסים בגלל שרשרת אירועים לא מוצלחת ורושם מוטעה
זה סיפור באמת ארוך. אין פה יותר מדי תיאורים או מריחות.. ברגעים מסוימים קשה להניח את הספר.. מומלץ