“#
כשסופר הכותב בדרך כלל פרוזה בתחום עלילות מתח ומשפטים, מחליט לכתוב ספר דוקומנטרי – הוא מסתכן באכזבה של קוראיו, המצפים לחומר הרגיל שלו. גרישם הוא, לדעתי, סופר רבגוני – שלמרות שעיקר פירסומו הוא במותחנים משפטיים, הוא כתב גם סיפורים בז'אנרים אחרים. לפי חלק מהביקורות שהתפרסמו על הספר הזה קוראים אכן התאכזבו וכעסו על גרישם.
הספר – שיצא לאור בארה"ב בשנת 2006 – עוסק בפרשה אמיתית של הפללת שני חברים באונס ורצח של מלצרית בעיירה באוקלהומה. הנאשם העיקרי – אחד רון ויליאמסון – היה אתלט מבטיח בתיכון והמשיך לקריירה קצרה ומקרטעת בבייסבול . כשהקריירה נקטעה הוא נשאר עם בעיות נפשיות, התמכרות לאלכוהול וסקס, חוסר יכולת להסתגל לאורח חיים נורמטיבי, נטייה לאלימות, ובקיצור – אדם לא נעים, לא אחד שיצליח לגייס אנשים לטובתו. ודאי לא באותה עיירה באוקלהומה, הנמצאת ב"חגורת התנ"ך".
גרישם מתאר את נסיונות פיענוח הרצח והאונס ואת החלטת השוטרים – כחמש שנים אחרי הרצח – להפליל ברצח את רון ויליאמסון ודניס פריץ – באופן שאינו מסתמך על עובדות (הרצח לא נחקר כיאות) אלא על הנחות לא מבוססות, חקירות אלימות, "מומחים" לכלום, והטייה של כל אלה נגד נאשמים שאין ידם משגת הגנה משפטית ראוייה שלא לדבר על הזמת "מומחים" של התביעה, העולה הרבה כסף. נראה לי שגם אצלינו נאשמים בעלי אמצעים יצליחו להתמודד עם עבירות - גם קשות - הרבה יותר טוב מעניים. אבל לפי התרשמותי בארה"ב העוני עולה יותר ביוקר.
הספר מתאר באופן מצמרר את התעלמות הרשויות ממחלת נפש של עבריין שנידון למוות, את זכויות אדם שנשללות מאסירים, את עיוות הדין והצדק על ידי כל רשויות אכיפת החוק – משוטרים, תביעה, שופטים וסוהרים. את השימוש במלשינים המוכנים להעיד על כל דבר תמורת טובות הנאה. יש בו קטעים קשים לקריאה המתארים את אגף הנדונים למוות בו ישב וויליאמסון 11 שנים, עד ששוחרר – לא בלי מאבקה של המדינה נגד השחרור - בעקבות בדיקות דנא.
הספר הזה עוסק בכל מה שצריך להדיר שינה מעינינו, האזרחים. איך המנגנון שנועד לשמור על החוק והסדר קם על יוצרו ועלול להפוך לאוייב הכי גדול של האזרח, עליו הוא אמור להגן.
הספר מטריד. הנושא מטריד, התחקיר המעמיק מטריד (לעתים מעייף), הכתיבה הכמו-עיתונאית מטרידה וכך גם העובדה שאין שום "סוף טוב" בסיפור הזה: רון ויליאמסון בילה 11 שנים מחייו באגף הנדונים למוות, השתחרר כזקן בן 46, חולה ועייף, ונפטר חמש שנים אחרי השחרור כישיש בן 51. חיי אדם הם לפעמים החומר הכי זול, שהכי קל לבזבז.”
