ספרות על העולם השלישי אינה חביבה עלי כלל. אני לא נמשכת לאנתרופולוגיה, תיירות אינה הבילוי המועדף עלי ובכלל - אני עדיין מנסה לפענח את טיבה של התרבות המערבית בה אני חיה, ומשאירה את הבנת התרבויות הזרות למשכילים ממני. מה שאני רוצה להגיד, שהבחירה בספר הזה אינה טריוויאלית מבחינתי, לא כל שכן עוצמת ריתוקי אליו, החשיבה המרובה שהוא גרם לי בשעת קריאתו ואחריה.

מיסיונר מג'ורג'יה מגיע עם משפחתו לשליחות מיסיונרית בכפר נידח בקונגו הבלגית, בסוף שנות החמישים. האיש הזה שייך לזן מוכר על ידי כל התרבויות שאינן התרבויות המערביות: אין לו שום ספקות במטרתו, ברור לו כשמש מה טוב ומה רע, הוא נציג אלוהים עלי אדמות, ומוכן לעשות הרבה כדי ש"דברי אלוהים" יבוצעו כלשונם, ומתחיל במצווה על משפחתו: דברו הוא חוק לאשתו וארבעת בנותיו שהן רכושו המבוזה (סך הכל כולן נשים). שום מעשה שררה הפחדה או אלימות אינו פעוט מלהפעיל על משפחתו המפוחדת.
כפר נידח בקונגו: עוני עד רעב, בקתות עלובות, תולעי כרץ על האדמה, תנינים בנהר, נחשי ממבה קטלניים על העצים, עכבישי טרנטלה ארסיים בין הבננות. עקרבים, יתושים, מלריה, טיפוס, קדחת. אין חשמל. מים לכל השימושים יש לשאוב ממעלה הנהר ולהרתיח. המשפחה מתקיימת ממענק של המסיון - 50 דולר לחודש. המענק הזה הופך אותה לעשירה ללא מידה במונחים המקומיים, וכשהמענק נפסק - לענייה כמו אחרוני עניי הכפר. הסיפור עוסק בכל המצבים האנושיים שהמשפחה - וגם תושבי הכפר כולו - נקלעים אליהם. יש בו תאורים של נדיבות עצומה מצד אלה שאין להם, וגם של שרירות ואטימות, המופעלים על ידי בעלי הכוח כלפי החלשים מהם. יש בו תאורי הקרבה עצמית מצד רחוקים וגם בגידה ונטישה של קרובים.

אבל זה כמובן לא כל הסיפור. הסיפור, שהמשפחה אינה מודעת לו תוך מאמציה לשרוד בין הפטיש - המיסיונר לסדן - התנאים הקשים, הוא סיפורה של קונגו בסוף ימיה כמושבה בלגית ותחילת ימיה כמדינה "עצמאית". במאה השנים שקונגו היתה מושבה בלגית, ובמיוחד בימים שהיתה רכושו של לאופולד המלך הבלגי, נרצחו 10 מיליון שחורים, ולפחות כמספר הזה נותרו נכים עקב התעללות. הם הועסקו בכפייה במטעי הגומי וידיהם נכרתו על עבירות שונות. מיעוט שבמיעוט ידעו קרוא וכתוב, דרכים עבירות היו כמובן בל יימצא, בריאות, כלכלה - כל איש לעצמו. ובאותם הימים כשמשפחת פרייס נאבקת לשרוד קונגו קיבלה את עצמאותה ופטריס לומומבה נבחר בבחירות דמוקרטיות לראש הממשלה. זו היתה כהונה קצרה - 10 שבועות שאחריהם הופלה הממשלה, לומומבה נרצח ומובוטו עלה לשלטון רודנות - בתמיכה פעילה של ארצות הברית ובלגיה.

חשבתי על אפריקה - שאין ספק שמדינות המערב ניצלו בציניות ועשקו אותה מכל אוצרותיה - מאנשים שנמכרו לעבדות, מחצבים יקרים, שתושביה המקוריים לא ידעו איך לנצלם. אבל יחד עם הניצול החיצוני המגונה יש תמונה שחוזרת על עצמה: העושקים הגדולים והאכזריים ביותר של התושבים המקומיים הם בני עמם. וקשה למצוא שם שיטת ממשל שתיטיב - אפילו במעט - עם התושבים. אולי אני מפגינה פה את בורותי, אבל נראה לי שמשטרים רודניים הם המאפיינים את היבשת הזאת, יחד עם פיתוח מעשי אכזריות שיכולים ללמד אכזריות מהי לכל מי שרוצה ללמוד משהו על זה.

הספר הזה מופלא ממש. בחמישה קולות שונים זה מזה הוא סוקר את החיים הפרטיים של משפחת פרייס המקבילים לקונגו המתקדמת לאחור. בהומור ואירונייה מושחזת ובכשרון כתיבה עילאי. והסקתי שאם בשמה של מדינה מופיע הכינוי "הדמוקרטית" או החופשית" מן הסתם הדמוקרטיה או החופש רחוקים ממנה כרחוק מזרח ומערב. ואב משפחה המוכן לכפות בכוח את יראת אלוהים על בני ביתו המפוחדים? כנראה לא יראת אלוהים ואהבת אדם בליבו.

כקוראת שחיה ונושמת ספרות עם עומק פסיכולוגי ומחקר היסטורי מעמיק, הגעתי ל"תורת עץ הרעל" עם מוכנות מלאה לסאגה אטית וליניארית. הרי אין לי בעיה עם קצב איטי או עם עלילה שנבנית מאנקדוטה אחת לשנייה, כל עוד הן נוגעות בנשמה. לצערי, במקרה הזה, כבר בעמוד 60 נאלצתי להודות שמדובר בפרידה הכרחית.
הבעיה המרכזית שלי היא "קישוטיות היתר" בכתיבה של קינגסולבר. יש כאן מפגן של יכולת לשונית וניסיון להיכנס לנבכי הדמויות דרך חמישה קולות שונים, אבל משהו שם לא עובד. למרות שלכל אחות יש טון ייחודי, זה פשוט לא מעניין ברמה שתגרום לי לרצות להמשיך.
אי אפשר שלא להשוות את הספר ל"הלבד הגדול" של כריסטין האנה. התפאורה דומה – אב פנאטי שגורר את משפחתו לקצה העולם – אבל בעוד שאצל האנה קיים "קסם" שמחבר אותך לדמויות ולגורלן, כאן הקסם פשוט נעדר. למרות שהאטמוספירה של אפריקה אמורה להיות טעונה (ולמרות שמדובר בשנות ה-60, היא מרגישה כמו העולם הישן של המאה ה-19), התיאור של הפער בין הילידים לבין משפחת פרייס מרגיש שטוח ולא נוגע.
בסופו של דבר, דרישת הסף שלי היא תהודה רגשית גבוהה. אני רוצה שהדמויות יזיזו משהו עמוק בפנים, ואילו כאן הרגשתי שהסופרת "מנסה" מדי במקום פשוט לגרום לי להרגיש. כשכתיבה אמנותית הופכת למטרה במקום לכלי שמשרת את הדמות והרגש, אני מאבדת עניין. נטשתי כי החיים קצרים מדי לספרים שלא חודרים מתחת לעור.

כמה פעמים שמענו את הורינו מטיפים לנו שאת האוכל שאנחנו מסרבים לאכול או מעקמים את האף למראה מאכל לא ממש אהוב היו טורפים בשמחה ילדים באפריקה ומודים לאלוהיהם או לאליליהם על כל פירור המגיע לפיהם.
מה יודעים ילדינו המפונקים להשחית מכל בחינה שהיא על מחסור או רעב או סכנה קיומית בגלל מחלה התוקפת כתוצאה מהיגיינה לקויה מכיוון שמי השתיה בנהרות מזוהמים על ידי חיידקים המגיעים מהפרשות בני אדם או חיות.
כמה פעמים מתים כאן אנשים או ילדים מהכשת נחש ארסי תוך דקות מבלי שתהיה אפשרות להסיע אותם בדחיפות לבית החולים הקרוב לקבלת טיפול מהיר?
אני יכולה להמשיך עד אינסוף את כל היתרונות והנוחות הנמצאים בעולמנו המתקדם של תחילת המאה ה-21 ואפילו לא כל כך רחוק של כמה שנים אחורה באמצע המאה ה-20 לעומת אפריקה 1960 בקונגו הבלגית.
שם במרכז יבשת אפריקה מתחיל הסיפור של משפחת פרייס. זוג הורים וארבע בנות. האב, נתן פרייס, מטיף קנאי לשליחותו מגיע לכפר נידח בג'ונגל בקונגו מג'ורג'יה דרום ארה"ב עם משפחתו, מקבל בקתה עלובה למדי יחסית למושגי המערב ומשופרת יחסית לבקתות של השכנים האפריקאים, להם לא היתה ריצפת בטון והחיים משתנים מהקצה אל הקצה לאותה משפחה לבנה משונה ויוצאת דופן בכפר הנידח.
הסיפור שנפרש בפנינו מובא דרך סיפורן של חמש בנות המשפחה.
והן אורליאנה האם, הבנות רייצ'ל, התאומות לאה ועדה ובת הזקונים רות מיי. למעשה, דרך סיפורה של המשפחה תלאותיה וקורותיה נפרשת בפנינו מקצת מההיסטוריה של אפריקה ובעיקר קונגו במשך כמעט ארבעה עשורים.
החל מהקולוניאליזם הלבן האכזרי ונצלן של מדינות אירופה שדאגו לשעבד את הטובין שיכלו להפיק מהמחצבים והאוצרות הטבעיים של היבשת מבלי לפסוח על מכירת אנשים לעבדות.
וכלה בכך ש"הודות" להתערבותם בענייניהם הפנימיים וניהולן את מדינות אפריקה וחלוקת האדמות והשלל שהפיקו ביניהן גרמו למלחמות אחים עקובות מדם בין השבטים השונים של היבשת
וכמובן לא בחלו ב"העלמת" מנהיגים טבעיים מקומיים ומינויים של מנהיגים מטעמם.
סיפורה של משפחת פרייס האמריקאית לבנה ועניה היתה שונה ממשפחות לבנות אחרות אופייניות שגרו להן ברחבי היבשת מכיוון שחיו חוו נשמו שלא מרצונן את חייהן כמו המשפחות האפריקאיות בכפר. אכלו מאותו אוכל, נסמכו על נדיבותם של האפריקאים, נקשרו בעבותות ידידות ואף אהבה עם ילדי השכנים. למעשה, סיפורה של כל דמות בסיפור מייצגת כמה גישות של האדם הלבן ליבשת. יש את הגישה המתנשאת שאותה מייצגת דמותו של האב, נתן פרייס המיסיונר חסר הגבולות המטורף מקנאות דתית שמאמין שחייבים לנצר את כל האפריקאים כדי להציל את נשמתם. יש מי שמסתגל מנצל ומתעשר מהאנשים ומההזדמנויות מבלי לאהוב ממש את האנשים גישתה של הבכורה בבנות רייצ'ל האופוטוניסטית אגוצנטרית מפונקת. יש מי שהחיים שם כבדים מנשוא עבורם ומחפש מוצא להסתלק משם חזרה למולדתו, מיוצגת על ידי האם אורליאנה והבת עדה ויש מי שמתאהב באנשים, במקום, וברצון לתרום ולעזור להקים שם שלטון צודק וישר יותר כמו הבת לאה.
קינגסולבר טווה סיפור בעל עלילה מרתקת על חיי משפחה אמריקאית באפריקה במשך ארבעה עשורים ושלושה דורות ומשלבת פרקים מההיסטוריה של היבשת בכלל וקונגו הבלגית בפרט.
למרות שהסיפור מעניין וקולח לקח לי שבוע לקרוא את הסאגה הזאת. סוד קסמו של הספר הוא דווקא בתיאורים הקשים של חיי היומיום של תושבי כפר קטן ונשכח בג'ונגל הקשיים שהם מתמודדים עמם והרצון של האנשים המשכילים יותר להביא דרך חינוך והשכלה שינוי בחייהם של הכפריים. ובכלל אפשר לומר שתקף אותי יאוש במהלך התקדמות העלילה ולא בגלל הדמויות הראשיות נהפוך אלא בגלל תושבי אפריקה התקועים מאות שנים באותו מקום, מדשדשים ומבוססים באותה ביצה של עוני, מחלות, מלחמות, מנהיגים מושחתים ואכזרים ובכל זאת סתגלנים להפליא בלי קיטורים עם השלמה מדהימה לגורלם ויחד עם זאת נדיבים ברוחם ובליבם עם הזולת.
מנפלאות אפריקה. אולי כאשר מדינות המערב השבעות מדושנות העונג ומתערבות יפסיקו את "חיבוק הדוב" מהיבשת תבוא לה גאולה. אולי.

ראיתי בסימניה המלצות על שלושה מספרי ברברה קינגסולבר: "הלקונה", "כוון הנדידה" ו"מקום בלב:סוד החיים של נהר סן פדרו" . לכל אוהביה של הסופרת המצוינת הזו - מומלץ מאוד לקרוא את הטוב שבספריה - לפחות לטעמי: "תורת עץ הרעל". כומר אמריקני יוצא עם אשתו ובנותיו לקונגו כדי לנצר את הילדים. ספר שממחיש את המהלכים של פאנאט דתי כלפי אנשים תמימים ומסכנים - כולל כלפי בני משפחתו. כל פרק כתוב מפי אחת מהמלוות, בסגנון הייחודי שלה. התרגום של הספר הוא מלאכת מחשבת והסרקאזם מועבר לקורא ישר לתוך הווריד.

ואם אנחנו כבר כאן - גם "חזירים ברקיע" של קינגסולבר כתוב מצוין וקורע את הנשמה. שווה שווה.

בסצנה באחד מהפרקים הראשונים בספר עומד המטיף המיסיונר נתן פרייס בחצר בית הכומר שזה עתה עבר אליו, בכפר קטן בזאיר, הלא היא קונגו, והוא עודר את האדמה, כלומר את העפר האדום-חום, ומיישר אותה היטב, על מנת לשתול בה צמחי מאכל. מן הצד עומדת מאמה טטאמבה, עוזרת הבית המקומית שאותה ירש מהמטיף הקודם שהיה לפניו, ונוזפת בו על כל צעד ושעל. על יישור האדמה, על החזקת הענפים והגבעולים של הצמח שהשתלט על המקום בידיים חשופות, ועוד כהנה. אבל נתן עומד בנחישות ומסיים את עבודתו. את מהות הצמח, הלא הוא עץ הרעל, הוא מגלה כבר למחרת - מדובר במעין סרפד שגורם לפריחה נוראית על כל מקום שבו נגע בעור חשוף. הדרישה של מאמה טטאמבה לבניית "גבעות", תלוליות עפר במרכז החורשה, קיבלה את ההסבר והסיבה רק כמה חודשים אחר כך - כאשר גשמי הקיץ שטפו את החלקה ולקחו איתם את כל מה שנזרע ונשתל בה.

השפה המדוברת בקונגו היא צלילית, שינוי בטון בו אומרים את המילה משנה גם את משמעותה. בחודשים הבאים לומד פרייס את השפה ונושא בה את ההטפות שלו כדי לא להזדקק למתורגמן. מה שהוא לא יודע זה שמילת התואר שבה הוא בחר להלל את האלוהים, בדרך שבה הוא אומר אותה, נשמעת בפי המאזינים שלו כמו המילה המתארת את עץ הרעל. ולמה שמישהו יילך אחרי אלוהים כזה. או יסכים להטביל את ילדו בנהר, כאשר הכל יודעים שבנהר ישנה סכנה של תנינים.

מיסיונרים, כמו קולוניאליסטים, כמו פקידי הברון במושבות אצלנו, נוטים לבוא עם הידע שקיים אצלם, ידע שיש לו תעודות מבוססות בדמות הצלחה כבירה בחקלאות ובתעשייה. והם באים מלאי כוונות טובות ומנסים ליישם את היידע שרכשו לטובת הילידים הפראיים המסכנים שמזלם לא שפר עליהם לזכות באותו ידע. בספרו "רובים חיידקים ופלדה" שואל ג'ארד דיימונד איך קרה שהתרבות המערבית - האירופית, השתלטה על העולם והכחידה תרבויות אחרות, לעיתים עשירות הרבה יותר. הוא נותן לתופעה מגוון סיבות, חלקן קשורות להבדלים הגיאוגרפיים והאקלימיים שאיפשרו גישה קלה למחצבים ולמשאבי טבע כמו נהרות, שימוש בבהמות גדולות, אימוץ סוגי גידולים ויכולת ההעברה ממקום למקום מה שאיפשר הצמחה של חקלאות המונית. כמה מאות שנים אחרי שהספרדים, ההולנדים והבריטים הכחידו את התרבויות הילידיות של יבשת אמריקה וירשו אותן, הגיעו אנשי מיסיון אמריקאים וניסו לעשות אותו דבר לאפריקה. ונחשו מה? לפעמים יש סיבות טובות ל"פראים הפרימיטיביים" לא לאמץ את הידע המורעף עליהם בידי זרים שוחרי טוב.

הספר הזה היה ברשימת "צריך לקרוא" שלי, מאז שקראתי את הספר "כיוון הנדידה" של אותה מחברת, לפני שש שנים. כיוון הנדידה היה מצוין ממש, וקיוויתי שכך יהיו גם ספרים אחרים הנכתבים על ידי אותה כותבת. הכריכה האחורית מרתיעה קצת - הסיפור עמוס ודחוס, מסופר מתוך לא פחות מחמש נקודות מבט נשיות, שהן אשתו של פרייס אורליאנה וארבע בנותיו. לא קל לספר סיפור בחמישה קולות, קולם נשיים, שניים מהם שייכים לתאומות, ואחד שייך לילדה קטנה. הקושי הוא כפול כי ראשית יש את הקושי בכתיבה, לייצר "קול" נפרד לכל אחד מהקולות המדברים כדי שיהיה דמות נפרדת. הקושי השני הוא העלילתי, כי הפיתוי גדול לספר את אותה סצנה שוב ושוב מכמה זוויות מבט, מה שעלול להלאות את הקורא. יצירת רצף עלילתי מתמשך בלי חזרות כאלה זה מעשה אמן. הקולות של "עץ הרעל" שונים. נתן, המטיף, בכלל שותק. נוכחותו קיימת כל הזמן, אבל אין שומעים את נקודת המבט שלו. אשתו אורליאנה, הכנועה והמסורה לגורלה, כותבת מעין יומן בדיעבד, שנים אחרי האירועים כשהיא כבר בחזרה בארצות הברית. וארבע הבנות הן שונות מאוד. אחת התאומות נכה ומסתכלת על העולם מעדשה של פלינדרומים ומשחקי מילים. התאומה השניה מחוננת ומעריצה את אבא שלה. רייצ'ל אחותן הבכורה היא שטחית וקלילה ונוטה לשיבושי לשון משעשעים, ורות מיי הקטנה היא באמת קטנה וכזאת גם נקודת המבט שלה.

הספר נושא אותן במהלך חודשי השהות הקשוחים בכפר הנידח בקונגו הבלגית, בשנות השישים של המאה הקודמת. ההלם מול התושבים, העוני, הרעב, השפה והמנהגים המוזרים, ההתמודדות עם המחלות המקומיות ועם האב הסמכותני, ועד לטרגדיה וליציאה האומללה (בפרק ששמו המתורגם הוא "שמות" אבל מדובר בעצם באקסודוס - יציאת מצרים), ועד לפיזור המשפחה - מי חזרה לארצות הברית ומי שנשארה באפריקה. מראש חשבתי ששני הפרקים האחרונים מיותרים כי אינם מוסיפים לעלילה והבנות המספרות כבר בגרו וגדלו, אבל הם מוסיפים לספר את סיפורה הפוליטי של קונגו ושל חלקים נרחבים מאפריקה, מנקודות מבט שונות.

וכן, זה ספר דחוס. יש בו תיאולוגיה ומיתולוגיה, והיסטוריה ופוליטיקה, ויחסים אנושיים והרבה צער וסבל, אבל גם הרבה תקווה.

אז לאחר ששמעתי וקראתי את הבקורות הנלהבות...הגעתי לספר.
ספר עמוס ודחוס המסופר ב- 4 וחצי קולות.
4 קולות השייכות לבנות המשפחה וקול קטן שמשמיעה מדי פעם האמא. ודווקא את קולה של האם רציתי לשמוע הרבה יותר.
רציתי להבינה, רציתי לשמוע את דעותיה.
למרות שכל בת כותבת את הדברים מזוית הראיה שלה עדיין חשתי שבעצם אני קוראת כל פעם מחדש את אותו הדבר.
כבד, משעמם ולא מספיק עמוק.
קשה היה לי להזדהות עם הדמויות.
ועוד יותר היה קשה להחליט באם האם היא דמות חזקה או דמות חלשה חסרת אופי.
כי למרות שלא שומעים הרבה את קולה...מבינים שהיא עברה חיים לא קלים...ואולי עצם העובדה הזו מצביעה על חוזק פנימי?
אישית? למרות ההומור, למרות התאורים של אפריקה (החלק הטוב של הספר) לא אהבתי.

מה יכול לצאת אם מערבבים כומר מטיף, היוצא עם משפחתו בשליחות לקונגו, ובאותה עת יש לראשונה בחירות דמוקרטיות, הפיכות צבאיות וסיפור המסופר ע"י 5 נשים?
מלודרמה? טלנובלה? סיפור סוחט דמעות? לא, לא ולא.
המחברת, ברברה קינגסולבר, הצליחה לרקוח בעזרת יכולת סיפורית מרשימה סיפור מופלא על טירוף אישי, טירוף מערכות ומציאות העולה על כל דמיון. הסיפור אמנם לא אמיתי, אבל המאורעות כן ובתוכם שזור סיפור שיכול היה להיות אמיתי לגמרי.
ראשית הסיפור בכומר מטיף, נתן פרייס, הנשלח עם משפחתו לקונגו, היום זאיר וגם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, כדי להביא את "נאורות" הנצרות אל אנשים החיים עפ"י אמונה אלילית. משפחת פרייס מחליפה את הכומר פאולס, זה שקדם להם. הסיפור מובא לפנינו במיעוטו ע"י אורליאנה פרייס, אשתו, ברובו ע"י התאומות בנות ה-15 לאה ועדה המחוננות, רייצ'ל הבכורה בת ה-16 ובת הזקונים בת ה-5, רות מיי. קולו של האב לא נשמע, אם כי הוא מוביל בהחלט למאורעות טרגיים ביותר ולחיים עפ"י סיוט יומיומי.
ראשית דבר באמצע שנת 1960, כשמשפחת פרייס נאלצת לשאת עמה ציוד מוגבל בגלל מגבלות חברת התעופה בטיסה לקונגו. אלה מגיעים לבושים יתר על המידה, וכשעל גופם ציוד נחוץ לחיים בקונגו. הם נוחתים בחום נוראי וכשהם מובלים כצאן לטבח ע"י הטייס לקילאנגה, הכפר בו יעשה האב נפשות לנצרות, הם מבינים כי הגיעו למה שכלל לא חלמו עליו ושרוב מה שהביאו טוב לחיים בארה"ב הנוחה, אבל חסר ערך בקונגו.
כבר בהתחלה נאלץ הכומר להתחרות בראש הכפר, המאמין כמובן באלים בהם האמינו אנשי הכפר מאז ומתמיד. לעומתו, המטיף פרייס מנסה לעשות נפשות לפועלו הנוצרי ולהטביל ילדים לנצרות. אמונתו הבוערת של הכומר מביאה אך אסונות ולגמרי לא מפריעה לו העובדה שכולם מתרחקים מהנהר מחשש התנינים הטורפים. עבורם הטבלה לנצרות היא פשוט ללכת כצאן לטבח ע"י התנינים. אבל כשיש אמונה בוערת העיניים עיוורות לגמרי.
אורליאנה, אשתו, מבינה שהיא הולכת אחר בעלה באש ובמים, באש כי צריך הרי להכין אוכל, ובמים, בתנאי שאין תנין בסביבה.
רייצ'ל בהירת העור והשערות, שלא לומר, יפהפיה, שמקומה לא יכירנו במקום בו אין מקלחת זורמת חמה וקרמים בשפע, מהווה לעיתים קרובות את האתנחתא הקומית בכתיבה רצופת שגיאות משעשעות. לאה, התאומה הבריאה, נוהה אחרי אביה ורוצה את קרבתו בכל עת. זה לא יהיה המצב אחרי הטרגדיה הפוקדת את המשפחה. עדה, התאומה הנכה, ההמיפלגית, שחצי מוחה נהרס בלידה, אילמת ובוחרת לנהל את התקשורת עם העולם בכתיבה. גם תאורי המצב שלה וגם של תאומתה לאה עשירים ומחכימים. ויש את רות מיי, שדיווחיה מעטים, אבל אינה שורדת את השהות בקונגו.
הסיפור האינטליגנטי שמביאה לפנינו קינגסולבר הוא סיפור של חיים במאבק. כשחיים אלה עוד יושבים על חבית אבק שריפה של מטיף פנאט וחסר פשרות ואוכלוסיה החיה עפ"י קודים מחמירים פגאניים, החיכוך והניצוצות רבים ולרוב המשפחה הלבנה יוצאת מכך בשן ועין.
ברקע אנחנו גם מסופרים על אנטול, המורה החכם - מתומכיו של פטריס לומומבה, הנשיא הראשון - המלווה את המשפחה, המשמש כמתורגמן וקשריו עם המשפחה ובעיקר אחת מחברותיה מתהדקים לקראת הסוף.
בין לבין המשפחה עוברת רדיפה של אחת הבנות ע"י אריה ולא נטרפת, כל המשפחה עוברת יחד עם הכפר כולו פשיטה של נמלים, כולם חיים באיום המלריה, ילדי הכפר מרבים לרדוף אחרי רייצ'ל הבהירה ולהטרידה והרעב מתיש את כולם אחרי בצורת ארוכה.
המשפחה לומדת רבות דווקא מבני המקום, המבינים כי אלה לא יכולים לשרוד בג'ונגלים לאורך זמן, אל מול איומי נחשים, מזון דל וזר, מזג אוויר חם ולח ומחלות בכל פינה.
לאחר התפרקות המשפחה, כשהאב אשם בכך לגמרי ומאורע טרגי אחד מאיץ את המהלכים, כולם נפוצים לכל עבר ושם אנו למדים על קורותיהם במשך עשרות השנים הבאות.
למרות היות הספר לא דק ועמוס, הכתיבה עמוקה, מרתקת, שופעת מידע מרשים על אחד הצמתים החשובים באפריקה ומטיל אור רב על היבשת החשוכה. למרות התפרקות המשפחה, חצי ממנה נותר למרות הכל באפריקה, ללא האב, שגורלו הטרגי ממשיך את קיומו הטרגי לכל אורך הדרך.
הספר לא פחות ממרשים, מפעים, רק עוצמה, כתוב ביד בוטחת, לא נופל לקלישאות, מלא הומור ומסופר היטב. חוויית קריאה יוצאת דופן.

ספר מדהים המתאר את החיים בקונגו בתחילת המאה ה-20 מנקודת מבטן של 4 בנות צעירות שהגיעו לקונגו עקב שליחות מסיונרית של אביהן הכומר.
החיים בקונגו לא פשוטים והתרבות האפריקאית מעניינת עד מאוד.
מומלץ בחום.

יש ספרים שמותירים רושם.

זה אחד מהם.