הביקורת מוקדשת לזכרם של מארק וסימון בלוך, אשר גופותיהם הועברו ונטמנו בפנתיאון גדולי האומה בצרפת, לפני שבוע, ב 23 ביוני 2026.

היה היה סופר, חוקר והיסטוריון יהודי צרפתי בשם מארק בלוך. בלוך היה היסטוריון בן היסטוריון, אשר אהב את צרפת בכל ליבו. הוא שירת בגבורה ובכבוד כקצין במלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן קיבל משרת פרופסורה באוניברסיטת שטרסבורג. שם הכיר חוקר אחר בשם לוסיין פבר. שני המלומדים הפכו לידידים ושותפים לדרך, הם הקימו ביחד כתב על חדשני בשם Annales (ניתן לתרגם כרשומות) אשר רצה לקדם את חקר ההיסטוריה של האדם הפשוט, ולשלב בדיסציפלינה ההיסטורית שיטות והישגים מדיסציפלינות אחרות כגון סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, ארכיאולוגיה, בלשנות ועוד. כתב העת היה להצלחה גדולה ושני החוקרים נחשבו למקימי אסכולת ה Annales בהיסטוריוגראפיה האירופאית החדשה.
לאור הישגיו ומחקריו החשובים, ביניהם ספרו החדשני אודות "מגע הקסם" המרפא של מלכי צרפת ואנגליה, ומאמרו פורץ הדרך על העברת השמועות בין החפירות במלחמת העולם הראשונה כאנאלוגיה לתרבות השמועות בימה"ב, קיבל בלוך משרה באוניברסיטת סורבון היוקרתית בפאריס.
אולם המציאות טפחה על פניו של בלוך ובני דורו. מלחמת העולם השנייה פרצה וצרפת מולדתו הייתה בסכנה. למרות גילו התעקש בלוך להתגייס לצבא ושירת כקפיטן המבוגר ביותר בצבא צרפת. לאחר התבוסה עזב את פאריס והסתתר בבית כפרי בצרפת של וישי. שם, הרחק מספרייתו העשירה, ישב וכתב את הירהוריו על עבודתו של ההיסטוריון. אולם בלוך בן ה-56, לא הסתפק בעבודתו האקדמית. המלומד הממושקף ונמוך הקומה החליט לעשות את הצעד הלא צפוי והלא מתבקש והצטרף ב 1943 לרזיסטנס, למחתרת הצרפתית. במשך למעלה משנה פעל עבור המחתרת, בעיקר כאיש קשר אשר העביר מידע והודעות בין סניפים ופעילים, כינויו המחתרתי היה "המורה".
במרץ 1944 נתפס ע"י הגסטאפו בעקבות הלשנת חבר מחתרת אחר שעונה. גם בלוך עונה אך לא הסגיר איש מחבריו. לאחר מכן הוצא להורג.
חברו לוסיין פבר מצא את כתב העת של ספרו, שלא הושלם, ערך אותו והוציאו לאור. הספר הוקדש ע"י בלוך לידידו, אך פבר הקדישו לבלוך עצמו ולרעייתו.
אהבתי את הספר, אך אהבתי יותר את סיפור חייו של האיש הצנוע הזה, שידע לחקור, ללמד ולכתוב, אך בעת הצורך ידע גם לפעול ולעשות את המעשה הנכון, גם אם הדבר עלה לו בחייו.

חמש נשים, לא אלות, גם לא אלילות, אולי מתייוונות ואולי סתם מחפשות. יפעת, ורדה, מיטל, שרון ודורית תרות אחרי מקום חלומי ואחר, באי יפה ביוון או באתונה מול הפרתנון. והחלום הוא החלום הישראלי הבורגני, פיסת נדל"ן משלך, נכס מניב, כפי שמכנה זאת גדי, המתווך הנחרץ והכריזמטי, עיר מקלט לישראלית השחוקה מן המעמד הבינוני, שבידה הון קטן ושאיפה לביטחון בארץ אחרת.
החמש, בהובלתו של גדי, יוצאות להרפתקה, אך הן אינן יודעות שבקרבן יש סוכנת סמויה, יפעת סופרת הצללים, המספרת, אשר בחמישה פרקים כותבת וחושפת אותן, בעירומן, תרתי משמע ובעין חדה ובלתי חומלת. יש לציין לזכותה של יפעת שהיא אינה מרחמת גם על עצמה ובפרק הראשון היא חושפת את עצמה בכיעורה לשיפוטה של הקוראת. פסיפס הקטעים הזה יוצר סאטירה ישראלית, נשית ובורגנית של כמיהות ותשוקות נדלניו"ת בגיל המעבר על רקע נסיעות מתישות בין עיירות מכוערות וקשרי ידידות בלתי כנים.
הפנטגון המבריק והסוחף הזה לוקח אותנו אל האיים ובחזרה, דרך כול הסטראוטיפים הישראלים, במבט משועשע וכן, ארסי וחומל. בתוך הבלגאן רב הפנים הזה שיש בו גם אלימות גרוטסקית, גם שאיפה כנה לאהבה וגם ניצחון, בולט האלמנט הטקסטואלי. מלבד קולה של המספרת מופיעים גם קטעי טקסט שונים, שירים, קטעי יומן, פיסות מידע ופוסטים מהמדיה החברתית וגם לבבות לא חסרים. הפסיפס הספרותי, במקביל לזה האנושי יוצר קצב מהיר ונמרץ שמתאים להווה בו לאף אחד אין כוח לקרוא ספרים ארוכים או ספרים בכלל. האלילות שלנו השבורות ומרוסקות כמו המציאות הישראלית כל כך כמהות ורוצות להאמין, שהכול יפה ונכון, שהנכס המרהיב יימצא, שהאהבה תתממש והצדק ייצא לאור. אך במציאות כמו במציאות הטובים לא בהכרח מנצחים וגאולה אינה מגיעה לראויים. אולי לא נגאלנו, אבל לפחות צחקנו על הגיבורות ועל עצמנו כפי שנחשפנו במראה המעוותת קלות של רונית ידעיה.

גילוי נאות: עותק הספר נמסר לי לסקירה על ידי המחברת.

אני אוהבת מאוד ספרי עיון/מדע פופולאריים, כאלו המיועדים לקוראת מן השורה. שמחתי מאוד לגלות את הספר "מראה הנפש - התודעה בראי האבולוציה" שהומלץ ונבחר למפגש עם אחת המחברות, פרופ' אמריטה חוה יבלונקה, במועדון הקוראות שלנו. (תודה, יפעת!)
הספר יפהפה, בכריכה קשה כמו פעם, והיה כיף מאוד לקבל אותו בדואר, כי ספר הוא לא רק תוכן, אלא הוא גם אובייקט, והאובייקט שלפנינו יפה להפליא. "מראה הנפש" הוא לא רק ספר עיון בתחום הביולוגיה והתודעה, הוא גם ספר אמנות יפהפה, היות שכול פרק מעוטר באיור רלוונטי פרי מכחולה של הציירת ענת (אנה) ז'לויגובסקי שהיא גם רופאת משפחה בגמלאות, שמגיבה באופן אסוציאטיבי - חזותי לתוכן של הפרק. כך שלפנינו שיתוף פעולה בין שלוש נשות מקצוע, כאשר הצלע השלישית היא הנוירוביולוגית שמעונה גינצבורג, והסינרגיה הנשית מדעית אמנותית זו יוצרת ספר יוצא דופן, מרתק שגם מושך את העין.
הספר בנוי מחמישה פרקים, המכונים תצפיות, כאשר המחברות מתחילות בניסיון להגדיר את מושגי היסוד של תודעה או נפש לאחר מכן לשאול מיהו המודע, לבדוק כיצד התפתחה התודעה, ולאחר מכן לדון באדם ובתודעה ואף מעבר לו, עד לסייבורגים ולרובוטים.
כול שער מחולק לפרקים קצרים וידידותיים לקוראת. כפי שכבר ציינתי, זהו אינו ספר מדע תיאורטי כבד ומקצועי, אלא ספר עיון שמציג מידע, סוקר התפתחויות, מציג דוגמאות ותיאוריות אבל בעיקר מסקרן ושואל שאלות. מטרתן של המחברות כמו גם המאיירת, אינה לשכנע בתזה מסוימת אלא להיפך, לעורר למחשבה ולפתוח דיון. באופן זה הקוראת הסקרנית גם נחשפת למידע רק אך גם נפתחת לאופציות נוספות, מרתקות לא פחות. זהו ספר הפותח חקירה, ומעודד למחקר וחשיבה נוספים וזה בעיקר מה שאהבתי בו, מעבר לסינרגיה הנשית המופלאה ולחיבור המפתיע בין ספר עיון לספר אמנות.
לסיכום, אני לא מופתעת ש"מראה הנפש - התודעה בראי האבולוציה" כבר תורגם למספר שפות, לדעתי יש לו פוטנציאל קוראים נרחב ביותר וכמו ספר עיון טוב באמת הוא מזמין לחזור אליו מדי פעם, להרהר, להתבונן ולהמשיך הלאה בחיפוש סקרני אחר השאלות הנצחיות של גוף, נפש, תודעה ומה שביניהם.

"בין השניה לשלישית"
שם חידתי לספר שיש בו הרבה חידות. ספר שהוא יפה להפליא (עטיפת השנה, לדעתי) מבפנים ומבחוץ ויופיו בייחודו ובעולם יוצא הדופן שהוא יוצר. העולם של גיא עד הוא כאן ואף לא כאן, כמו באל הביתי, הוא מוכר וגם לא, ידוע אבל מרוחק, כמו המציאות שלנו שנדמה שביצעה תזוזה של כמה מעלות מן האפשרי. את העולם האניגמטי והממשי לחלוטין הזה מאכלסות מעט דמויות. אלפא, אושר ובהמשך גם נתן, כשלכול אחת מוקדש פרק משלה. אלפא הגיבורה, פוגשת בסוף הפרק שלה את אושר, הגיבור וביחד הם יוצרים חיבור אוהב, זוגיות ומשפחה. שני הגיבורים שלנו, שהם אנטי גיבוריים למדי, ארציים לגמרי, למרות הפנטזיה, וחושניים לחלוטין, למרות האניגמה, מושכים את הקוראת לתוך עולמם. והעולם שלהם בודד למדי, זוהי בדידות מוכרת היטב, בין אם של אובדן אב במקרה של אלפא שגודלה בבדידות מזהירה ע"י אימה הדומיננטית ובעלת החלומות. או בין אם של חריגות פיזית, כמו במקרה של אושר, ילד חריג בתוך משפחה תוססת, חומרנית וקונבנציונלית. אך בדידות זו, של הקיום האנושי, מתוארת ומובנית בצורה בלתי מוכרת, שיחד עם זאת מעוררת הזדהות.
כפי שניתן להבין, כול הניגודים האלו לא היו עובדים, ועובדים היטב, אילולא הכישרון של גיא עד. עד היא סופרת ותיקה, שכמו גיבוריה תמיד נמצאת באיזושהי שוליות מסוימת. היא מעולם לא פרצה לקדמת הבמה של הספרות העברית למרות שכתבה לא מעט ספרים (תשעה רומנים, מתוכם שני ספרי נוער וביוגרפיה מדהימה לנוער על שולמית אלוני שגם עליה פרסמתי כאן סקירה) למרות שספרה הלפני האחרון "ויקי ויקטוריה" נכנס לרשימה הקצרה לפרס ספיר והרומן "הבארשבעים" נכנס לרשימה הארוכה. כול אחד מספריה שונה מקודמו, אין להם סגנון מובחן וברור או תמה חוזרת. הייחוד שלהם הוא באחרותם וברגישות הרבה בה נכתבו, רגישות לאחר, לסביבה ולשפה.
ברומן הנוכחי, מעבר לדמויות הגיבורים ולסוריאליזם העדין השורה על הכול גיא מרבה ללהטט ולמתוח את גבולות השפה העברית. היצירתיות האינסופית הזו בשימוש בשפה, היא אחד המאפיינים הבולטים בכתיבה שלה שפה היא לוקחת לקצה ומעבר לו. אני אהבתי את זה מאוד.
כפי שהבנתם, זהו סיפור של שפה ודמויות. סיפור מעשייה אפלה שיאיר את ימיכם, כפי שספרות טובה אמורה לעשות.

אחרי ההפתעה הגדולה של "המלכה", ניגשתי אל "היועץ" עם לא מעט ציפיות – לשמחתי, הוא עומד בהן בכבוד.

שיתוף הפעולה בין ד"ר תמר עילם גינדין למעין אשכולי ממשיך להוכיח את עצמו כתמהיל מנצח. הידע העצום והדיוק המחקרי של גינדין משתלבים כאן באופן אורגני עם כתיבה סוחפת ורגישה, והתוצאה היא רומן מרתק וקריא מאוד, שמצליח להחיות את העבר הרחוק באופן שנדמה כמעט מוחשי. הסיפור המוכר מקבל כאן עיבוד שמצליח לחדש, לפרש, ובעיקר לסגור פערים באופן יצירתי ומשכנע.

מה שהרשים אותי במיוחד הוא הדגש על הזווית האישית והנשית של אסתר, אשתר, הדסה – המלכה הצעירה שמנסה למצוא את דרכה בתוך עולם מורכב, זר ורווי כוח, חצר המלך הפרסית. זהו לא רק סיפור היסטורי או מיתי, אלא גם סיפור של למידה, הסתגלות ובחירה בתוך מערכת אילוצים. לצד זה, דמויות המשנה מעוצבות היטב וזוכות לנוכחות חיה ומשמעותית, כמו הש-ריש חוורנה, שמוסיף עומק ועושר לעולם הנבנה.

אהבתי מאוד את הרעיון של אחוות נשים, ואת מערכת היחסים הנרקמת בין אסתר לבין קודמתה בתפקיד, ושתי, הוהישתי – הטובה מכולן. אחד המרחבים היפים והמסקרנים שבהם זה בא לידי ביטוי הוא החדר המיוחד לנשים בזמן המחזור – מקום שלכאורה מוגדר על ידי טומאה והדרה, אך בפועל מתגלה כמיקרוקוסמוס נשי נפרד, שבו כל הנשים שוות, היררכיות מיטשטשות, ונוצר מרחב של למידה, שיתוף וסולידריות יוצאת דופן.

כמו בספר הקודם, מצאתי את עצמי לומדת לא מעט על העולם העתיק: על השושלת הפרסית אחמנית, על הדת הזורואסטרית, על ערכיה ומנהגיה, ועל מקומן של נשים בתוך הסדר החברתי הזה. כול זה נעשה באופן אורגני, בלי להכביד, ובדיוק במידה שמעמיקה את הקריאה ולא מעכבת אותה.

לסיכום, המשך מוצלח מאוד, שלא נופל מקודמו ואף מעמיק אותו. בהחלט מעורר ציפייה לחלק השלישי בטרילוגיה.

נב. עיצוב העטיפה יפהפה והולם מאוד את רוח הספר.
נב 2 מדריך השמות והמושגים בסוף הספר הוא תוספת נחוצה ומבורכת, במיוחד למי שרוצה להתמצא טוב יותר בעולם העשיר שנבנה כאן.
נב 3 אתם מוזמנים לקרוא את הסקירה הקודמת שלי על "המלכה".

קנת' קוק, עיתונאי, סופר, במאי ואושייה אוסטרלית כבדת משקל, תרתי משמע, משתף אותנו בהרפתקאותיו ההזויות בשממה האוסטרלית של שנות ה 80'.
אוסטרליה ידועה במגוון רחב של בעלי חיים קטלניים ומוזרים ותושבים מוזרים לא פחות. נראה שקוק טרח לפגוש חלק גדול מהם, למרות היותו גבר חסר כושר, בעל עודף משקל וחובב אלכוהול, כפי שהוא טורח לציין מספר פעמים במהלך הספר. עובדה זו כנראה אינה תורמת לאריכות ימים בבוש האוסטרלי הבלתי סלחן, היות שהוא הלך לעולמו בגיל 58, שנה לאחר שקובץ סיפורים זה יצא לאור.
לזכותו של קוק ייאמר שהוא יודע לספר סיפור. הכתיבה שלו חדה, מצחיקה להפליא, עסיסית וגדושה בתיאורים יוצאי דופן ויוצאים מן הכלל שממש לא עושים חשק להיתקל בבעלי החיים שהוא נתקל בהם, שכולם עשו כמיטב יכולתם להביא לקיצו המהיר ו/או האיטי, כולל חתול רוצח וחסר מעצורים וכלב צייד שטרח להביא אליו חיות שונות ומשונות, חיות לגמרי, כולל נחשים קטלניים, ולהניח אותן בנאמנות ברגליו.
בקיצור, קשה להצחיק אותי והספר הזה עשה את העבודה בימים קשים אלו של מלחמת אירן השנייה/שאגת הלביא/עם כלביא/עם חתוליא 2. קריאה מומלצת לימים קשים ולילות לבנים.
נב אכן קןאלות אינן חייות חמודות.
נב2 שוב שאפו לעיצובי הכריכות ולבחירות המפתיעות של הוצאת "תשע נשמות".

אז זה לא כפר ויתקין, זה כפר ותיקין. עוד ספר בסדרה האיכותית והמוקפדת מאוד של ספרות מקור מבית הוצאת "תשע נשמות" המשובחת והאהובה עליי. הספר יפהפה, מעוצב ע"י חואנה קפולטו, שמכניסה שפה עיצובית ברורה וייחודית לספרי ההוצאה, כי ספר טוב יכול וצריך להיות גם מעוצב היטב.
זהו ספרה הראשון של רבקה טננבוים-פרצל, לפני הפרטים הביוגרפיים מדובר באישה שמאחוריה ניסיון חיים, וניסיון טיפולי ואקדמי עשיר, וניסיון זה מתבטא ברומן. לא קל לכתוב זיקנה, וגם לא קל לחיות אותה. אולם עם העלייה המשמעותית בתוחלת החיים, הזקנה נוכחת יותר בעולם, בחברה וגם בספרות. בשנים האחרונות נתקלתי במספר רב יותר מבעבר של ספרים על זקנה או שבמרכזם דמויות של זקנים וזקנות, טובים יותר ופחות. ספרים העוסקים בבדידות, ובאובדן הזיכרון, בפרידה אך גם בניצחונות, באהבות מאוחרות, בתובנות מחודשות. לצד גם תת הז'אנר, שאותו ככול הנראה המציאה אגתה כריסטי, ספרי מתח ובילוש שבמרכזם בלש/בלשית מבוגרים, היורשים הגאים של מיס מארפל בעלת המוח המושחז.
אז "כפר ותיקין" עוסק במיזם של ישוב המיועד לזקנים, לא דיור מוגן, ולא בית אבות, קהילה חיה ופועלת שבה כול אחד יוכל לחיות, לתרום ולהיות פעיל כמיטב יכולתו ויכולתה, כמו גם בית עוטף לקשישים סיעודיים לצד אירוח ופעילויות לקהל הרחב. את המיזם הוגה שרון, (אולי בן דמותה של המחברת?) אשר כתב את הדוקטורט שלו על זקנה לאחר ששהה בבית אבות מסורתי בניו יורק, וכעת הוא מנסה להוציא לפועל חלום. שרון שואף ליצור קהילה חדשה וייחודית לגיל המבוגר, שבה ישתכנו ארבעת הזוגות של דודיו, בני הדודים ממשפחת רוזן, אשר אימצו אותו לליבם וחיקם וגידלו אותו לאחר מותם הטראגי של הוריו.
הרומן עוסק בהווה בכפר ותיקין, בעבר הרחוק בסיפור המשפחתי המורכב של בני הדודים, ובעבר הקרוב ביומן העבודה של שרון שנכתב בזמן העבודה והשהייה שלו בבית האבות בניו יורק בגוף ראשון. שלושת העלילות משתלבות יפה, אינן מאולצות ומאירות בצורה מעניינת ומורכבת את דמויות הגיבורים. סודות משפחתיים מתגלים, אכזבות נרשמות, גם הצלחות ותקוות, שינאות וקנאות, תעלומות מהעבר ומההווה, כול מה שמרכיב את הערבוביה הזאת הנקראת אנושות. למרות המגוון הרב של הדמויות, הן עגולות, בנויות היטב, ואינן נופלות לכתיבה סטריאוטיפית. גם דמויות המשנה, שאינן פחות חשובות, כגון סילביה המטפלת, ועקנין אחראי התחזוקה ונועה הפסיכולוגית הן בעלות נפח ומשמעות, בפני עצמן ובתוך הסיפור. למרות התפאורה שאינה נתפסת כאטרקטיבית, כפר ותיקין, אינו סיפור של סוף, ישנם בו סופים אך גם התחלות חדשות, לא מעט שימחה ותקווה וניסיון נועז ומקורי לעצב חזון של סביבת חיים חדשה לגיל הבוגר. אהבתי גם את הציטוטים המגוונים בראש כול פרק, שהיו לדעתי חשובים ומשמעותיים לתוכן. אצטט כאן אחד שאהבתי: "סליחה היא שחרור מוחלט מהתקווה לעבר טוב יותר" (אלקסה יאנג).
לסיכום, עוד הצלחה מבית "תשע נשמות".

מכתבי שחרור.
שחרור הוא מושג חיובי, שחרור מהצבא, מבית הסוהר, שחרור מבית חולים. כול מי שאי פעם אושפז או אישפז מכיר את הרגע הזה בו עוזבים את המסגרת המלאכותית הזו, את העולם בתוך עולם שהוא בית החולים, מקבלים את מכתב השחרור הנכסף וחוזרים למציאות. מכתב השחרור כולל לרוב את פירטי החולה, האבחנה, מהלך המחלה, מסקנות והמשך טיפול. במהלך מקורי ומבריק שחר פלד, הסופר שהוא גם רופא, לוקח את המסגרת הזו והופך אותה לספר. זה לא טריק ולא גימיק, אלא מבנה נכון והגיוני לספר הזה. כול פרק דן בחולה המאושפז במחלקה בה גיבורנו, הרופא הצעיר, מתמחה, ותוך כדי הסיפור הייחודי של כול מטופל ומטופלת אנו חווים גם את סיפור המסע של הרופא, התפתחותו המקצועית, התמודדותו עם אובדן חברו הטוב, קשרי אהבה וחברות ועוד.
אהבתי מאוד את כתיבתו הרגישה של פלד, את ההתחבטויות שלו לגבי הדרך המקצועית הנכונה בשבילו ואת הראייה האנושית והייחודית שלו לגבי כול מאושפז ועולמו. זהו אמנם ספר ראשון, אבל הוא בשל ומיוחד בדרכו האוניברסלית אך גם הישראלית כל כך. פחות אהבתי את הסוף אך עדיין זהו ספר מומלץ וראוי ביותר.
פגשתי את הסופר במועדון הקוראות שלנו והוא אדם לא פחות מקסים ומיוחד מהגיבור שלו. ללא ספק אשמח לקרוא עוד ספרים שלו.

עד קצה הלילה, רומן עלום מאת סופר שכוח שנגאל מאלמוניותו על ידי הוצאת אפרסמון האיכותית. מסוג הספרים שאני אוהבת מאוד לקרוא ולדעתי בשבילם הספרות כרגע קיימת. ספרים ללא עלילה, ללא דמות ראשית ועם סיום פתוח. אז למה לקרוא דבר כזה בכלל? בשביל הכתיבה, הו, הכתיבה היפהפייה, המגע העדין של המילים שלוקחות אותנו איתן בשעות הערב והלילה על פני הבתים והרחובות של עיר הנמל הגרמנית הפרובינציאלית, ומדלגות במיומנות ובכישרון אינסופי בין האנשים, המוסיקה והמראות.
אז אין עלילה אחת, אבל יש אינספור עלילות קטנות, אין גיבור או גיבורה אחת שמתפתחים אבל יש הצצה רגישה וגאונית לתודעות של מספר רב של אנשים, ותיאורי הלילה, והיופי שבכיעור ובהמוניות, ונגינת הכינור והברבורים וגם העכברושים, שפתיים יישקו. תודה להוצאת "אפרסמון" שבחרה לתרגם את הפנינה הקטנה הזאת מאת הסופר פרידו למפה. תרגמה את זה יפה מגרמנית שירי שפירא (אני אוהבת הוצאות שנותנות קרדיט ומקום למתרגמת על גבי העטיפה). למי שרוצה לקרוא משהו שונה ולגעת ביופי ובכיעור ובטירוף שהאמנות מאפשרת לנו.