העניין בספר הזה, לדעתי, הוא בכך שהסופרת לקחה זוגות (או אנשים שכמהים לזוגיות) בשלבים ובגילאים שונים והראתה כיצד כל זוג מתמודד אחרת עם דברים, כיצד העבר משפיע גם על העתיד, כיצד התקשורת או החוסר בה משמעותיות מאד ביחסים. בניין אחד והרבה דמויות שאפשר לנסות להבין, להתחבר או אולי אפילו לקחת לתשומת לבנו מה אנחנו לא רוצים להיות. אני חושבת שהיום אני קוראת את הספר מהזווית שאני נמצאת בה כעת, ובעוד כמה שנים אני אקרא ואתחבר לדמויות שאולי אהיה קרובה אליהן יותר מאשר עכשיו. כן יש כאב לקרוא על הצורה שבה לעיתים יש כרסום ביחסים שעשויים להתפרק או להתפוצץ יום אחד אבל אני מניחה שאם הכל היה מושלם, לא היה עניין לכתוב את הספר הזה... אני לקחתי מהספר את העניין שתקשורת היא כל כך מהותית, וכל כך חשוב לעצור מדי פעם ולחשוב גם על האני ולא רק על האנחנו כדי לא למצוא את עצמנו יום אחד לא מסתדרים עם עצמנו או עם האנשים החשובים לנו.
ואגב, הנקודה הזו מאד התחברה לי לספר "ותכתבו: אהובתנו" של אמונה אלון, ולזוגיות של דורי ומיכל הרטוב שפתאום משתנה באמצע החיים.
כנראה שעל מנת ליצור את הבניין השלם צריך לעבוד על היסודות ועל הבסיס, שחלק גדול מאד ממנו הוא להיות כנים הן עם עצמנו והן עם הזוגיות והמשפחתיות שאנחנו בונים במהלך חיינו. הספר עצמו גרם לי לעצבות על כך שלא כל דבר מסתדר או הסתדר, אבל כפי שאחת מן הדמויות בספר, שלומית, כתבה: "אנחנו עובדים על זה".

זה הספר הראשון של אמונה אלון שקראתי, ובהפרש של יומיים קראתי את "ותכתבו: אהובתנו"- לדעתי הוא יותר יפה ונוגע מהספר הזה. כלומר, אין ספק שאמונה אלון יודעת לכתוב אבל ההחמצות פה היו יותר מדי בשבילי. היה לי קשה עם כל מה שהתפתח בספר הזה, והאהבה שלא מומשה, ומדי פעם הייתה לי איזו דמעה והרגשה מעצבנת על העלילה שפותחה כאן, ועל הצורה שבה הדמויות בספר השתנו וחיו חיים שהייתה בהם עצבות ופספוס על מה שהיה יכול להיות. סיימתי את הקריאה בהרגשה כבדה עם כל מה שהלך שם, ואני לא חושבת שהייתי חוזרת לקרוא שוב את הספר הזה. יש לציין שזו הייתה הפעם הראשונה שהתוודעתי לאמונה אלון והיא מאד הרשימה אותי, ואני מקווה שהספרים הבאים שלי יהיו עם קצת יותר שמחה... לא רק בשמים.

סיימתי לקרוא את הספר הזה ממש לפני זמן קצר, ואני עדיין לא מעכלת את כל מה שהלך שם. ספר מצוין לדעתי, מעניין, מסקרן, כתוב בצורה קולחת ונוגעת ללב. היו לא מעט נקודות שבהן הייתי צריכה להפסיק לכמה רגעים את הקריאה, לעבד ולעכל את מה שקראתי ולבכות ביחד עם הסיפור שבחלק מהנקודות נגע וקרע במקביל את הלב. גם כשסיימתי את הספר הייתי זקוקה לנשימה עמוקה ולדמעות של פורקן. הספר הזה לגמרי נגע בי, בכמיהה ובערגה של אשה ואם, באבדן ובכאב, בחיפוש ובניסיון למצוא- כל אחד את מה שחסר לו, גם אם פתאום באמצע החיים מבינים/ רוצים להבין את זה. במקום הקטן- גדול הזה, הרחם- הרחמים, של לדעת ולחיות במציאות (אמיתית יותר או פחות) שבה מקבלים, אומרים וכותבים עלינו "אהובתנו". אמונה אלון נגעה בי, איו דרך אחרת לתאר את זה.

יחסית לסדרה של מיירון, שהיא פחות טובה משאר הספרים של הרלן קובן, לדעתי, הספר הזה לא רע בכלל. למרות שהספר עצמו צפוי, והכתיבה זהה לספרים הקודמים, הסוף עדיין מצליח להפתיע בכל פעם מחדש. רק חבל שבספר הזה הסוף השאיר אותי בבאסה... מומלץ לחובבי הז'נר המותח והקליל, לא תוכלו להפסיק לקרוא. (לאלו שמחפשים יותר עומק ומשמעות, חפשו סגנונות אחרים).

אני חושבת שהסדרה של מיירון בוליטר פחות מעניינת מספריו האחרים. בתכל'ס, ההומור לא ממש מצליח לשעשע, כמו בדיחה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. קראתי השבוע שלושה ספרים של הרלן קובן, ועוד אחד מחכה לי לאחר הפסקה של שנתיים, ומשום מה כל הז'אנר הזה פחות מלהיב אותי מבעבר. ואולי דווקא קריאה של מספר ספרים ברצף קצת ממאיסה, כי פתאום רואים את הנקודות, המשפטים וההומור הממוחזר שלא ממש מתחדש. אין ספק שהרלן קובן מצליח לעניין ולהפתיע בספריו, אבל לחזור לקרוא אותו מרגיש לי כמו נוסטלגיה להייסקול סוויטאהרט, שנחמד לראות אותו אחרי הרבה זמן, אבל לא מעבר לזה.

תקופה ארוכה שלא קראתי ספרים, וכשחזרתי לספריה אחרי כמעט שנתיים שלא הייתי שם, לא ידעתי במה לבחור מרוב השפע. אחרי כמה דקות של שוטטות ואי ידיעה עם מה לחזור הביתה, ניגשתי למדף של הרלן קובן, ויצאתי משם עם שלל של 4 ספרים.
אין ספק שהרלן קובן לא השתנה, הוא מצליח למתוח אותי לכל אורך הספר, להפתיע אותי בכל פעם מחדש, ולגרום לי ללילה לבן של קריאת ספרים. למי שאוהב את הז'אנר הקליל- הרלן קובן מתאים. למי שאולי מחפש משמעות מעבר לספר הזורם ללילה, כנראה שהוא לא ימצא את זה אצל הרלן קובן. (או שאולי אני השתניתי, והספרים הנחמדים האלה כבר לא מספיקים לי).

נתתי 3 כוכבים, וגם זה היה בנדיבות הלב.

הספר לא ממש התרומם לי. הקטעים שבהם היה דיאלוג בין אנשים (ובעיקר עם אבישג ושמע) עניינו אותי יותר, אבל כל התיאורים והניסיון לשוות לספר שפה מקראית עייפו אותי, עד שהיו עמודים שלמים שבהם העברתי מהר את השורות עד שהגעתי למלל מעורר יותר עניין.


ובכלל, אני כל כך לא אוהבת שלוקחים דמויות מקראיות גדולות והופכים אותן לכל כך בזויות בשם היצירתיות, הדמיון והמעוף. זו לא שבירת מוסכמות כמו ניסיון ליצור עניין והתעניינות מחודשת בכותב. אצלי הספר לא עבר, קיבלתי אותו במתנה ואני מתכננת להחליף אותו בספר אחר. ממש אחר.

האמת היא שקראתי את הספר הזה לפני מספר חודשים, ואני לא זוכרת ממנו את כל הפרטים ואת כל אשר ארע בו, אך המדד שלי לקריאת ספר טוב, הוא אחד כזה שגורם לי להרגיש ולאהוב את הדמויות וממש להצטער כשאני מסיימת את הספר ויודעת שמעתה והלאה כבר לא אדע את קורותיהם ורגשותיהם של כל האנשים שנקשרתי אליהם במהלך הקריאה.

ספר מתוק, מקסים, אנושי, מרגש, משעשע, שקל מאוד להתאהב בו, בסופרת ובכל דמויות העומק אשר מופיעות בו.

ולחשוב שספר עם שם של סלט פירות עשוי לגרום לי לאהדה כל כך גדולה! ;)

הספר סוחף, מעניין, מותח ומרגש. למרות האורך, מרגע שמתחילים לקרוא בו- אי אפשר להניח אותו מהיד.
הכתיבה מאפשרת גם להבין את מלחמת העולם השניה מכיוונים שאני לפחות לא חשבתי עליהם קודם: אזרחי רוסיה. איך הם הרגישו בתקופת הלחימה וההפגזות, המצור, הרעב, הקור, המחלות, האבדן.

סיפור האהבה של טטיאנה ואלכסנדר הוא בהחלט גדול מהחיים. מדהים איך מפגש בין בחור לבחורה יכול להשפיע בצורה עמוקה כל כך על חיים של אנשים כה רבים ולעצב את כל עתידם.

אני ממליצה בחום.