הרגשתי כאילו נלקח ממני איבר לאחר שמכרתי את האיפון,
אמנם ההחלטה למכור את המכשיר לא הייתה קלה,לא קל להתנזר מתנועת ידיים לכיסים במכנסיים או במעיל ולשדר למוח שאין טעם לבדוק כי המלבן המגושם כבר לא שם.
לאחר תקופה ארוכה שמדף הספרים מאיים עליי ואני מגחך "מי צריך ספרים מודפסים,היום יש ספרים אלקטרוניים,נגמר זמנו של הדפוס עוברים לעידן חדש.
תודה לאל שפקח את עיניי, התנצלתי,וישר נגשתי לקחת ספר מהמדף העשיר במטרה לא לאכזב יותר בנושא זה.

ומה טוב לחזור לעולם הקריאה עם ספר כמו "נמסיס".

הגיבור של הספר "הארי" מסתבך יותר,לוקח סיכונים,ובכך יוצר מתח בהתאם.
התפניות החדות והמפתיעות בספר גורמות לקורא להמשיך עוד פרק ואולי עוד אחד ואל תתפלאו אם תשמעו את השעון מעורר מדווח על שעת השכמה.
דמות נוספת שנסבו מייצר הוא רסקול השודד הצועני,הדיאלוגים בינו להארי מרתקים,וקולחים,למרות התרבות הצוענית ואופיים העצבני ותשוקתי יחד עם אהבתם לחופש והרגליהם הקרימינלים,נראה לפי הצורה שבה הוא מתייחס להארי לטעום מעט מעולמו פותח לו צוהר לעולמם של הצוענים.

השוטרת העדינה ומעוררת סקרנות לצידו של הארי ביאטה לן היא דמות מעניינית,אילו היה רוצה נסבו היה יכול לעבות את הספר לפחות בעוד 50 עמודים.

הקצב של הספר טוב,התעלומות מסקרנות,הדמויות מעולות,יש כאלה שאפשר להתעצבן עליהם,דוגמת המפקח איברסון,ואיכות כתיבה לדעתי די טובה בהתחשב בעובדה שהתרגום בוצע משפה נורווגית.

לשמחתי הפכתי למעריץ של יו נסבו

לסיכום: אין כמו לקרוא ספרים ובטח ובטח כאלו שלא מוצאים קרינה בלתי מייננת(או קרינה מייננת),לעולם לא נדע.

למממממממההה לכל הרוחות אין איתות ולא הקלוש ביותר שהספר היינו חלק ראשון מהמשך שעתיד לבוא..בסוף קראתי את התקציר והבנתי שזה החלק ראשון ויש איתות מובהק,
לכן מר ארצר סופר בעל שם עולמי שכמותך,בעל יכולות לרתק קורא שפספס רכבת/אוטובוס ולא להתעצבן,להתגנב לפינה שקטה לרגעים ספורים ולשכוח מסביב את ההמולה,אפילו להצליח לנגב חומוס ללא מבט בצלחת.
אמת,התאכזבתי,הסיפור מתחיל טוב,הרעיון של חלוקת הדמויות וסיפורן תוך המשך שוטף של התוכן ולהאדיר את רצף הקריאה.
אבל: לקראת סיום הספר החלו שאלות,אמינותם של הדברים החלו לפקפק,כל הסיפור בים תמוה,צירוף עודף דמויות שמשכיחות את הרעיון המרכזי של הספר,ונראה שהקפיצות מנקודה לנקודה יותר מידי קיצוניות.
אם עד היום הייתי לוקח ספר שהשם גפרי ארצר היה מתנוסס בגדול והייתי רץ לקרוא,היום אני אשקול פעמיים והכי חשוב..
"אני אקרא את התקציר בדף האחרון לפני פתיחת הדף הראשון".

יש בספר מסרים גלויים לכל אחד ואחד מאיתנו,אבל גם מסרים אישיים שהסופרת חשפה אותם לכל אבל רק הקרובים יכולים להבינם.בסופו של קריאה רצופה וכתיבה קולחת שאלתי את עצמי מה רצתה הסופרת לספר לקורא(במיוחד איש קרבי).
לא מעט אנשים עברו בחייהם מחזות/התעללות/כאב שהיה אפשר לכתוב עליו ספר,מי יותר ומי פחות.
ונראה לעניות דעתי שכאן הסופרת מגוללת את סיפורה האישי החוצה לקורא,ועל ידי כך גם נותן לה כוח להמשיך.כוח של החיים-הגבורה-והזיכרון.
החיים-ציטוט מהספר של גאולה כהן(אין לי כוח להיות עייפה)"
אין אויב גדול מן האשליה. אלה שרגילים כל חייהם לקנות אשליות, גם המציאות בכבודה ובעצמה לא תעזור להם".
את התקרית שהעם היה ניזון מהתקשורת הצליחה הסופרת לאפוף את המסתורין ולהפריח את האשליות(גם של עצמה)לקוראים.
והגבורה-
ציטוט נוסף -אין דבר מפחיד מגיבור המספר את הסיפור שלו.
(קרלוס רואיס ספון-מתוך הספר צילה של הרוח)
בפן האישי,בעיניי את גיבורה,וזה מפחיד, כי כמה שחשבתי שאני גיבור,לעומתך אני חלשלוש.
וציטוט אחרון "הזיכרון"-
הזכרון הוא הכאב המנסה להקים את עצמו לתחייה.
פרד ד'אגיאר(מתוך הספר "זכרון ארוך").

אפשר לומר שקרש נוקשה עומד חזק תקופת מה אולם בסופו של דבר נשבר. דווקא ענף גמיש יכול לנוע מצד לצד ולהישאר שלם ולצמוח לעץ עבות.כך מתוארים לדעתי הדמויות בספר,המטופל הראשי של דוויד וינטר,"בארי לונג" הוא קרש נוקשה,ואילו הבת של דוויד הענף הגמיש בסיפור שמתארסת לבחור שלוקה בפרעה דו קוטבית,שנושא מאוד מטריד את דוויד עד כדי כך שהוא מסכן את מקצועו וגורם לו לחצות קווים אדומים שאסור לעשותם בתחום הפסיכולגיה.
בנוסף לבעיות הללו נראה שהוא עצמו זקוק לפסיכולוג לצלוח את המשבר של עזיבת אישתו את הבית,ואביו אשר לא מכיר אותו ואין כמעט תקשורת בינהם.
מה שיפה בעיניי עוד שאין בספר הפרדה בין פסיכולוג למטופל כאשר הוא עצמו חווה קריסה טוטאלית בחייו.
המשפט המנצח שמוזכר בספר "העבר מנבא עתיד" כשדיוויד וינטר מנבא את עתיד מטופליו ובעצם גם את שלו.
מאוד נהנתי מהפשטות של כתיבת הספר,הדמויות זרמו בקלות ונראה שיש לסופר תובנות עמוקות על בני אדם.

ממבט חיובי,טוב שהטרילוגיה של משחקי הרעב הסתיימה,מכיוון שמיץ שורשי סלק לא זול כלל,והיה נראה שאני לפני פשיטת רגל.(ביקורת קודמת,התלקחות,-"מיץ משורשי סלק יכולה להוריד בצורה משמעותית את לחץ הדם"...)
ממבט שלילי,תיאוריי אלימות בצורה מופרזת,צינן במידה את ההתלהבות,אולי יותר נכון לקרוא לספר משחקי המוות.
אבל אין מה להגיד,טרילוגיה מצויינת,הנאה צרופה.
סוזן קולינס החליטה לסיים את הספר במסקנה ברורה,
"החיים ממשיכים למרות הכל"
למרות הכאב,והצער,האובדן,והסבל,יש אור בקצה המנהרה.
מי מחליט איך להתמודד,ומה נכון לעשות כדי שלדורות הבאים יהיה עולם טוב יותר אלו אותם אנשים שנלחמו למען עקרונות עשו שינוי,והקריבו מעצמם לטובת אחרים.
"המציאות עולה על כל דמיון" הדימיון - צעד לשינוי וכוח מניע להעצמה והגשמה אישית,אנו בני האדם שאפתנים וטמון בנו הרצון להצליח,רוצים להיות מאושרים,ללא התכונה הזאת לא היינו ממשיכים לדחוף קדימה לעמוד מול קשיים ולהתמודד עימם וגם לרצות יותר.
"קטניס - אחלה משחק שיחקת"...

"מוות הוא לא הסוף, אבל בסוף תמות שהוא יהיה"...
הייתי צריך להחכים רק מלקרוא את המשפט הזה.
לפי התיאורים נראה שהסופר קיבל את ההשראה לכתיבת הספר מהסרט "רמבו"(בלי להעליב את רמבו שבזמנו היה הסרט..),אבל נכון להיום התפכחנו,גיבור הספר עיתונאי
שהוא גם מומחה ללחימה,יודע לירות בנשק,יש לו כח סבל עצום כנגד עינויים,כושר הישרדות,יורים בו,חותכים אותו,והוא בשארית כוחותיו האחרונים מצליח לגבור על איש צבא קרבי ומיומן.
הרעיון מעניין,הפרקים קצרים,העלילה זורמת,תפניות לא צפויות,ותרגום לא רע.
אישית הייתי מוותר על התענוג.
סוזן קולינס- הנה אני בא...........

יש הבדל בין "בדידות" לבין "בידוד". בידוד הוא מצב בו אדם מנותק מהכלל בין אם מכפייה או מבחירה, למשל במטרה לסיים מטלה ללא הסחות.
לעומת זאת, "התבודדות" היא בדידות מרצון.
נראה שמישל וולבק בספרו המפה והטריטוריה מתייחס לעניין הבדידות(וולבק)והבידוד(ז'ד).
ברומן יש שני גיבורים: ז'ד, אמן רב תחומי שמתעד בעלי מקצועות שונים וכך מצליח לגבש אמירה על החברה הקפיטליסטית בתום העידן התעשייתי; וסופר מתבודד בשם מישל וולבק שנקרא לכתוב קטלוג לאחת מתערוכותיו.
מי שיתעניין מעט בחייו של מישל יווכח לקרוא שכיום הוא חי בבדידות(למעט הכלב שחי איתו), שככל הנראה גדל לתוכה אחרי שהתייתם בגיל צעיר,מכאן אפשר לשאוב את ההתמקדות שבחר בספרו.

על פניו הדמות הראשונה בספר ,ז'ד, יותר פעיל במעט מחייו של וולבק, אבל גם כן חיי בבידוד,והרי ציטוט שכל כך מתחבר לי עם הרומן של ז'ד - "אהבה מאדם לאדם יכולה להתקיים רק כאשר שתי בדידויות מתקרבות, מכירות, מגוננות זו על זו מנחמות זו את זו."-
יש לז'ד אהבה עצובה ובלתי ממומשת שגורם לו להדיר את עצמו מקהל האנושות.

כמו כן,נראה שוולבק לא מתעלם מהתעניינות של רבים וזה: בעיקר מין וכסף ,שלטענתו התתמכרות למין גרועה יותר מהתמכרות לכסף שמביא את האדם לשעבוד קפיטליסטי.

התפיסה של האומן והשינוי בחשיבה גרם לי להעריץ את ז'ד,התשוקה שלו לאומנות ,השילוב של אומנות הצילום,והציור ובכך התאים את עצמו לתפיסת עולם חדשנית.

הפיספוס הגדול שלי הוא שלא קראתי את הספר בקריאה רציפה,אבל אני לא מתכוון לפסוח על העניין,בחופשה הבאה הספר יהיה צמוד לי ליד לקריאה חוזרת ולתובנות נוספות.
" או שהתאהבת בסופר, או שהתאכזבתה " , במקרה של וולבק לא נראה לי שיש אמצע........

מעולה.

מעט מאוחר מדיי...וחבל.
הספר היה צריך לצאת לאור לפני שנים ולא לאחרונה,מכיוון שהתקשורת/אינטרנט מסקרת סיפורים מעיין אלו לא מעט ,יש גישה לאלפי קוראים/גולשים לדעת יותר על המשטר הנוקשה באירן,וזה לא חדש לנו.
אני מניח שאם הסיפור היה יוצא לפני תקופת האינטרנט והתקשורת המתקדמת, ההשפעה הייתה יכולה לעזור יותר,בייחוד לאור העובדה שהספר זכה בפרס הכבוד האנושי מטעם הפרלמנט האירופי.
זה מסוג הספרים שהייתי שמח להפגש עם הסופרת ולשאול אותה שאלות נוספות שעולות לי בראש.
לא מזמן נפל לי הסלולארי למים ו"שבק חיים",והאמת לקח לי כמה ימים לחזור לשיגרה,הירהורים כאלה ואחרים הטרידו את מנוחתי,מה היה קורה "אם" "איך" "למה",
וכאשר קראתי את מה שעבר על מרינה,הבנתי כמה אני מחובר לתפל.הבחורה עברה התעללות ועינויים,ואני חושב על הטלפון.( כל אחד והצרות שלו)
למרינה היה מזל בתוך החוסר מזל,וזה לא מובן מאליו.
קשה לחיות עם טרואמה קשה,והיא החליטה להתמודד בדרכה בדרך הכתיבה.
"הכתיבה הוא התגובה" כך היא סיכמה בהרצאה לסטודנטים הלומדים בפקולטה למשפטים במכללה למינהל.
היא רוצה לחצות גבולות - היא ניצחה - למי שרוצה לקבל השראה פה זה מקום מצוין להתחיל.

איזה כיף לקרוא ספר אנונימי לחלוטין ללא המלצות כאלה או אחרות ובסופו להרגיש כאילו כבשת את האוורסט....
זה מעט מהרגעים שבו אני מרגיש שזכיתי בפיס(הכי קרוב שאני אגיע),וזה גם אחד הסיבות לכך שאני "פריק" של ספרים...
הספר הוא הנאה צרופה,מרגש,שנשאבים לתוכו בין רגע.
נראה שהסופר גפרי מור חקר את הנושא של הזיכרון לעומק והעביר לקורא בצורה מרדנית שדרך רגועה, ליניארית ופשוטה לא תתאים למקריות חסרת התוחלת שבה מתנהלים החיים...
התרגום המעולה של הספר הוסיף הרבה להנאה.
שקראתי את התקציר שאלתי את עצמי מה כבר אפשר לכתוב סביב הנושא "זכרון",ובדיעבד נוכחתי לדעת שהסופר הציג בדרך לא שגרתית את המסתורין של הזיכרון האנושי.
ההומור השחור,העולם פנימי של הדמויות, וזכרונות רחוקים של "נואל" הדמות המרכזית הסיפור,העלו את הספר לפיסגת המדף אצלי בין שאר הספרים שזכו לתישבחות ומחכים לקריאה נוספת באחד הימים..