אהבתי את הספר!
מזכיר קצת את סגנון הכתיבה של הספר "התפסן בשדה השיפון", רק שמדובר על תקופת חיים של ילד שגודל (בתנאי עוני מחפירים שתיאוריהם לא נחסכים מהקורא בכלל) ולא על תקופה של כמה ימים.
אפשר ממש להרגיש את תהליך ההתבגרות של הגיבור. אפשר ממש להרגיש את החיים עצמם מתרחשים כאשר, שלא כמו בספר רגיל, הדברים "הקשים" של החיים מתרחשים וממשיכים להתרחש ללא הפסקה וללא יכולת הפסקה במהלך הספר.
זהו ספר אמיתי, המתאר את החיים עצמם. ממש לא התפלאתי לשמוע שהוא מבוסס על סיפור אמיתי.
עוד לא קראתי את הספר הבא, אך הוא נמצא ברשימת הקריאה שלי ואני מתכנן להתענג עליו לאחר שאסיים כמה מהספרים הבאים בתור.
תהנו
1

גדלתי במקום לא קל. בשכונת מהגרים, בעיר קשה. בשנות השמונים. 1980 ואני הרוסייה היחידה בכיתה. את ימי ילדותי ונעורי העברתי בהתבוננות מצד, מהפינה הכי רחוקה בכיתה, תמיד מאחור, מקווה שלא יבחינו בי וימצאו סיבה נוספת ללעוג לי. סיבות ללעג לא היו חסרות. לא זרות לי, אם כן, תחושת ניכור, תחושת חוסר שייכות ממארת וכמיהה ילדותית, בלתי אפשרית, להיות, להיראות ולדבר כמו אלו שעבורם לא הייתי אלא מושא ללעג, אובייקט לחרחורי צחוק והפניות אצבע. לא זרה לי תחושה של חוסר. הזמן לא עבר. רק בעיניו של ילד זמן מייסר הוא אין סופי. אין דבר גרוע יותר מרבע שעה של הפסקה גדולה שדחוסה בהערות זדוניות. אין דבר נורא יותר מבושה. בושה ולעג. עד היום הדיהם עולים מתוך סיוטי. צרובים בנפשי.
היום כשאני חיה חיים הפוכים לאלו של ימי ילדותי, אני תוהה מה בכל זאת גרם לי להמשיך ולחיות, לא להשתגע למרות שהיה רע. רע באמת. רע בבית ורע בחוץ. רע רע רע. ובכן – היתה תקווה. תקווה שאם אלמד, אלמד טוב, הכי טוב שאוכל, אוכל להגיע למה שאז היה בעיני מושא חלומי – האוניברסיטה...
כשנטלתי לידי את הספר,הייתי משוכנעת שאוהב אותו. ולו בגלל תחושת ההזדהות שהאמנתי שיעורר. אבל משום מה זה לא קרה. מדוע? זה ספר שכתוב טוב, בצורה אמינה, השפה קולחת, והתוכן טעון ונוגע ללב. ובכל זאת – זהו ספר ששמחתי כשנגמר, ולא משום שהיה לי קשה לקרוא אותו. פשוט לא אהבתי אותו.
לא אהבתי אותו משום שהוא דומה לצלילה או לקפיצת ראש לתוך דלי של נוזלי גוף מצחינים, מכל הסוגים, ולא רק על דרך המשל, אלא באופן מילולי. המחבר פורט לפרטי פרטיהם הנוראיים את העוני, את הרפש, את הדלות הרוחנית, הפיזית, המשפחתית הסביבתית ומה לא. הכל שם. הכל אמין, אבל בשלב כלשהו, במחצית הספר בערך כשהבנתי שהוא לא הולך להתרומם מעל תיאורי העוני, תהיתי מה חסר. והתשובה היא שחסר תיאור של היבט מרגש של הקיום האנושי – תקווה. תקווה שמעניקה לחיים, ברגעים הקשים ביותר, משמעות. כוח להמשיך ולסחוב עוד יום. עוד שבוע. עוד שנה.
אני שופטת את הספר לא כמסמך עובדתי, מרתק על עוני באירלנד של שנות השלושים והארבעים. אלא כיצירה ספרותית. וככזו – חסר בה בעיני מרכיב שיהפוך את הספר הזה לספר אהוב, ספר שרוצים לחזור לדמות, ללוות אותה, לאהוב אותה. ומרכיב זה הינו שאר רוח.
קטעים עצובים, קשים, מוות, חולי, ריקבון פיזי ונפשי - יש למכביר, אבל כשמלבד צחנה, לא עולים מתוך הטקסט היבטים אחרים, לא מוחשיים דווקא, אלא כאלו שנוגעים לרוח האנושית, למעשי חסר קטנים שמבדילים את היצור האנושי מהחיה – הטקסט מדשדש בביב שופכין מטאפורי. חסר בספר אותו דבר מה מרגש שיחמם את האנושי, שיאיר בקרן אור חיוורת וחלשה ככל שתהיה את היות האדם - אדם. שמרומם את האנושי מעל הרפש. חסרות תחושות אנושיות. חסרים געגועים לאב שנעלם, לאם ששוכבת עם מישהו כדי לקבל קורת גג. חסר העולם הרגשי של ילד ושל נער שגדל בתנאים כאלה.
נקודת המבט הילדית, גם אם יוצרת לעיתים אירוניה חיננית, משאירה את התיאורים במישור מאוד שטחי, לא מעמיק וככזה מקשה על יכולתי להרגיש הזדהות עם הדמויות.
החלקים המרגשים בספר אינם אלו בהם מושלכים על הקורא תיאורי זוועה ועוני המובאים בפירוט פורנוגרפי אלא דווקא אותם מעשי חסד קטנים שמאירים אפלה גדולה. ואלו אינם רבים.

"כשאני מביט לאחור על ילדותי, אני תוהה איך החזקתי בכלל מעמד. זו היתה, כמובן, ילדות אומללה: ילדות מאושרת אינה שווה שידברו בה. גרועה מילדות אומללה רגילה היא ילדות אומללה אירית, וגרועה עוד יותר היא ילדות אומללה אירית קתולית. בכל מקום אנשים מתפארים ומקטרים על הצרות שהיו חלקם בשנותיהם הראשונות, אך דבר לא ישווה לגירסה האירית: הדלות, האב האלכוהוליסט הפטפטן וחסר התועלת, האם האדוקה, המובסת, הנאנחת ליד האח, הכמרים היהירים והנפוחים, המורים המתעמרים, האנגלים והדברים הנוראים שהם עשו לנו במשך שמונה מאות שנים ארוכות. ומעל לכל - היינו רטובים".

פרנק מק'קורט כתב ספר בשם "המורה" ובו הוא מספר על שנותיו כמורה בבתי ספר ציבוריים בניו-יורק. דרך הספר הזה היכרתי אותו. הוא מצטייר כאדם מקורי וחזק, שאינו נכנע למגבלות מסגרתיות, או לכל דבר אחר, אבל קצת חסר שאר רוח. או שהוא לא יודע לבטא את שאר הרוח שלו בכתיבה, ובכל זאת הספר מעניין. דרך "המורה" הגעתי אל "האפר של אנג'לה", למרות שמבחינה כרונולגית זה הספר הראשון, ספר הביכורים של מק'קורט, אותו פרסם כשהיה בן 66. מק'קורט מספר על ילדותו, שהתחילה בניו-יורק, כבן למשפחה של מהגרים מאירלנד, אבל איך המשיכה באירלנד, אליה חזרו ההורים.

הפסקה שציטטתי מופיעה בתחילת הספר. שאר 379 העמודים מהווים הרחבה של התמה המרכזית הזאת: היה לנו קר, ורע, היינו רעבים, ואבא בכל פעם מחדש שתה את המשכורת שלו, ואז היה לנו עוד יותר רע, והיינו גם חולים, וחוזר חלילה. עכשיו נשאלת השאלה בשביל מה לקרוא את כל זה. כמו שמק'קורט רומז, יש הרבה ספרים אוטוביוגרפיים על ילדות אומללה ואף אומללה מאוד. אם אמנה רק את הספרים מהסוג הזה שקראתי לאחרונה: חיי הנער הזה, ילדה (אלונה פרנקל), וטירת הזכוכית. מאוד קשה לכתוב ספר כזה כך שלא יהיה רק התבכיינות, ולא רק תרפיה של המחבר עצם הכתיבה, אלא גם יתן ערך מוסף לקורא מלבד הידיעה הכללית שילדים ברחבי העולם חיו וחיים בתנאים קשים של הזנחה עמוקה. ג'נט וואלאס, מחברת "טירת הזכוכית", עושה את זה היטב. היא מתארת מצב מורכב מאין כמותו, שקשה לתייג בו את ההורים כ"רק רעים", ולכן משאיר את הקורא עם תהיה עמוקה, ושאלות לא פתורות. שאר הספרים לא מצליחים בזה.

האפר של אנג'לה כתוב כביכול מנקודת המבט התמימה של גיל המחבר באותה תקופה עליה הוא מדבר, אם כי הוא זרוע אמירות ציניות, אותן היה יכול להפיק רק מק'קורט המבוגר. אבל מק'קורט המבוגר לא תורם לנו מנקודת מבטו הרטרוספקטיבית כלום. לא נקודת הבנה להורים, לא מראית עין על מורכבות האישיות שלהם, או נקודת מבט רחבה על חייהם ואישיותם לפני הולדתו של המחבר. בנוסף אין לו שום תזה אחרת . אפילו לא "איך הרסו לי את החיים". ולכן הספר, על אף היותו קריא ביותר, מדשדש במקום, ואינו ממריא. מומלץ לחובבי סוגת הילדות העשוקה. כל השאר יכולים להסתפק בפסקה שציטטתי למעלה.


****
סקירה זאת נכתבה ביום השישי לחטיפתם של גיל-עד, אייל ונפתלי. כמו כל דבר שאני עושה בימים האחרונים, גם הסקירה הזאת נכתבה תחת הצל הכבד של החטיפה, ומתוך תפילה עמוקה שישובו אחים לגבולם במהרה, בריאים ושלמים.
****

קראתי אותו בנשימה אחת
עלובי החיים -בשתי לילות לבנים
כמה נכתב על הספר
קטונתי -כמה קשה היה לי עם הסוף
רציתי לגעת עוד
מה עלה בגורלו באמריקה מה עלה בגורל אחיו
האם הצליח
ספר מעולה שקשה לעכל אבל משרה בך אירוניה מסוימת על החיים .
מומלץ בחום

בספר "האפר של אנג'לה" לוקח אותנו פרנק מקורט אל אירלנד של שנות השלושים והארבעים. מקורט מספר על ילדותו בברוקלין שם הכירו הוריו לאחר שהיגרו לשם בעקבות המצב הכלכלי הקשה באירלנד בשנים הראשונות לעצמאותה. הסיפור נמשך באירלנד עם חזרת המשפחה ללימריק. מקורט מספר על העוני הנוראי אתו הייתה צריכה המשפחה להתמודד וכל זאת מנקודת מבטו של ילד אשר לא מאבד את האופטימיות אפילו לא ליום אחד. יש משהו בתיאורי העוני הנוראי המתואר בספר שהזכיר לי יותר מפעם אחת את "דפוק וזרוק בפריס ובלונדון" של אורוול. יש לא מעט רגעים קשים בתיאוריו של מקורט בעיקר כאשר חלק מהילדים לא שורד את העוני והחורף הקשה בלימריק ועובר לעולם שכולו טוב. גם לאהבה הקטנה כל כך אותה רוחשים האירים לאנגלים יש ביטוי בספר וכמובן גם למאבק בין הקתולים לפרוטסטנטים (וזה כמעט אותו דבר).

ספר חזק ומומלץ.

מדהים!!מדהים!!מדהים!!

באמת שאני לא מגזימה, באמת.

כ"כ נהנתי מהקריאה, ספרים כאלו מזכירים לי פעם אחר פעם למה אני אוהבת לקרוא!!

זהו מסוג הספרים שקראתי עד השעות הקטנות של הלילה, באוטובוס בדרך לעבודה(וגם בעבודה, שלא שמו לב כ"כ) ובדרך חזרה הביתה, פשוט לא הייתי יכולה להפסיק.

הסופר מתאר סיפור חיים, סיפור קשה מנשוא, הרבה אכזבות, מוות, כישלונות ותקוות שווא, והכל בצורה מעניינת מלאת הומור.

פרנק מתאר מסכת חיים לא קלה בכלל: אבא שיכור, אמא שמנסה ככל יכולתה, אחים רעבים, שחייב לשעשע אותם כדי שישכחו במעט מהרעב, שחלקם לא שורדים, עוני, קבצנות, לכלוך, אנשים טובים שעוזרים וכאלו שלא, מי היה מאמין שאבני בסיס כאלו יכולים להניב סיפור כתוב היטב, מלא בכנות של ילד, בהומור ובהסתכלות מדהימה על החיים כפי שהם?

זהו לא ספר קל, בכיתי והרבה, בכיתי על התמימות הילדותית של הילד שמחפש את אבא באמצע הלילה בכל מיני פאבים מפוקפקים, בכיתי על התינוקת היפה שלא שרדה, בכיתי על התאומים החכמים שלא יכלו אחד בלי השני, מהכסף שנשתה בלי סוף ומחוסר האונים של כולם.

ארצות הברית לא האירה פנים, גם אירלנד לא,

אירלנד,
עם הנופים הירוקים, המוזיקה המקסימה, ואוסקר ויילד, עכשיו הכרתי אירלנד אחרת, אירלנד של הרעב הגדול, של הייאוש והאפרוריות, שבקושי יש בה תקווה,שיש בה הרגשה של זרות וגעגוע למקום אחר- זוהי האירלנד שנחשפתי אליה ב"אפר של אנג'לה", זוהי האירלנד של מק'קורט.

איך אפשר לשרוד במצב שכזה? פרנק מוכיח שאפשר, לא רק לשרוד אלא גם לנצל את המקסימום האפשרי מחיים שכאלו.

כמובן שכשגמרתי לקרוא, חיפשתי כל פיסת מידע אפשרי על פרנק מק'קורט, ראיתי שזה בעצם סיפור החיים שלו, לא התפלאתי בכלל, סיפור שכזה אי אפשר להמציא, סיפור כזה צריך לחוות...

בשנת 1996 הייתי תלמידת כיתה י' בביה"ס התיכון סטייווסנט (Stuyvesant) בניו-יורק. בוקר אחד, המורה לספרות נכנס לכיתה וסיפר שמיסטר מק'קורט, גם הוא מורה לספרות בבית ספרנו, זכה בפרס פוליצר על ספרו "האפר של אנג'לה". את פרנק מק'קורט ראיתי הרבה פעמים במסדרונות בית הספר, אך לצערי לא הזדמן לי ללמוד אצלו. הספר של מק'קורט נמצא ברשימת הקריאה שלי כבר המון שנים, בינתיים אף הופק לסרט, ומק'קורט עצמו נפטר לפני עשר שנים. השבוע קראתי את הספר, שזוכה אצלי - תחזיק חזק, מחשבות - לחמישה כוכבים זוהרים.

כל-כך הרבה דברים אפשר ללמוד מספרו של מק'קורט וכל-כך הרבה עצב וכאב יש בו. הספר האוטוביוגרפי מספר את סיפורו של מק'קורט, שנולד בארה"ב למשפחה אירית קשת יום. המשפחה חוזרת לעיר לימריק שבאירלנד, אך גם שם צפוי לה גורל עגום. הספר מתאר עוני ורעב קשים מאוד ודרכי התמודדות שונות (הרבה אלכוהול). הספר נוגע במנעד רחב מאוד של נושאים - פערי מעמדות, שיקולי דעת מוסריים, חינוך והשכלה, מחוייבות משפחתית, מקומה של הדת בחברה, מוות ואבל, היחסים בין דרום אירלנד לצפונה ועוד. הנושאים אמנם כבדי-משקל, אבל הכתיבה זורמת כמו מים. בתוך העוני יש הרבה רגעים מצחיקים, ומק'קורט מפגין חוש הומור מצויין שבוודאי סייע לו גם בילדותו. הנפש הילדית מורגשת בהתמקדות של המספר במשפחה, בחברים, באוכל, במשחקים ובדברים הקטנים, מבלי לשקוע בנושאים "של מבוגרים" כמו פוליטיקה, מלחמות וכלכלה. הספר מביא את הסיפור בבהירות כפי שהוא נחווה בזמן אמת, ללא שכבת הפרשנות שניתן היה לבצע בדיעבד. ספרים, לרוב, לא מביאים אותי לידי בכי וצחוק, אך בספר הזה בכיתי וצחקתי לסירוגין.

ספר מטלטל.חובה בכל לב ובית . מהו עוני אמיתי של רעב ילדים מגורי צחנה וטחב, אכזבות וחוסר אחריות של בן זוג מכור לאלכוהול במשפחה בה האב שיכור באירלנד . תרבות של דלות קיומית .מבטו של ילד על המציאות הקשה ובכלל זה : השכנוע העצמי להיאחז בתקווה אל מול ההכרה במציאות הקשה שבכל פעם טופחת על הפנים מכה ומשפילה . הלשון התמימה של ילד ומאוחר יותר מנתחת באיזמל חד את הכרוניקה של מעגל העוני , מראייה של ילד מעניקה לקורא מבט מאקרו על החיים בני ימינו ,בהם אותם עקרונות קיימים . הכל מועצם הכל נמוך וכה גבוה לעינינו שלנו בכל עת ובכל חברה - כל אלו בקצב סוחף מעלים את הספר למדרגה של אומנות ששבתה לב שגורמת למחשבה שמעוררת לאחריות לזעקה להזדהות עם כל משפחה בה מתגלה שמץ של הזנחה ו/או חוסר אחריות של הורה באשר הוא . ביקשתי לקרוא קריאה ולהתערב להיכנס לדף לחדור לתקופה להושיט יד למשפחה ולטלטל את האחראים והמתעלמים " לעשות משהו לעזאזל " . החילותי להתבונן בכמות האוכל הנזרק בסופה ארוחה בת ימינו בת מספר מנות וקינוחים , על הבגדים הנעליים הסוליות החדשות והיותר חדשות אל מול המודבקות מצמיגי אופניים , על החוגים והספרים כן אותם ספרים שגמע הנער המספר ושהשרו עליו השראה בתוך הכאב שנראה כאילו נותק הרגש מגופו במאבק ההישרדות ומסוכות החיים . קריאתו של הספר בדורנו אינה כה תלושת מציאות אם כי לא ממקום אשפתות ורמת שירותי הבריאות והרווחה אז והיום ,והבנת עומק של המחאה החברתית המאותתת "סכנה " לא ממקום של צורך עכשווי נקודתי אלא , המתריעה על בוא הפער ההולך וגדל וסופו תהום פעורה .האפר של אנג'לה הוא ספר חובה לכל מנהיג בן דורנו , לכל נער "קוטר " ,לכל אדם המבקש להיות קשוב המייחס לעצמו תכונות ומצפון .הספר קשה ויידרש מעט זמן לעבור בנקל לכאב חדש לעצב נוסף או לשמחת הרוממות. נעכל נפנים ונהיה טובים יותר לזולתנו.

ספר מדהים, קשה ומטלטל.
אירלנד במחצית הראשונה של המאה העשרים. עוני מזעזע שמתואר בעיניו של ילד מהיום בו נולד עד לגיל 17. מבוסס על סיפור חייו של הסופר ובלתי-נתפס שאפשר לגדול ולהתפתח בתנאים כאלו.
הספר כתוב בדרך שגורמת לך לפעמים לחייך גם בסיטואציות מרירות ולפעמים אי אפשר שלא לדמוע. ממליצה מאוד (למי שמסוגל...).
מחכה לקרוא את ספרי ההמשך...