ביקורת ספרותית על האפר של אנג'לה - פרנק מק'קורט #1 מאת פרנק מק'קורט
ספר בסדר

---

גדלתי במקום לא קל. בשכונת מהגרים, בעיר קשה. בשנות השמונים. 1980 ואני הרוסייה היחידה בכיתה. את ימי ילדותי ונעורי העברתי בהתבוננות מצד, מהפינה הכי רחוקה בכיתה, תמיד מאחור, מקווה שלא יבחינו בי וימצאו סיבה נוספת ללעוג לי. סיבות ללעג לא היו חסרות. לא זרות לי, אם כן, תחושת ניכור, תחושת חוסר שייכות ממארת וכמיהה ילדותית, בלתי אפשרית, להיות, להיראות ולדבר כמו אלו שעבורם לא הייתי אלא מושא ללעג, אובייקט לחרחורי צחוק והפניות אצבע. לא זרה לי תחושה של חוסר. הזמן לא עבר. רק בעיניו של ילד זמן מייסר הוא אין סופי. אין דבר גרוע יותר מרבע שעה של הפסקה גדולה שדחוסה בהערות זדוניות. אין דבר נורא יותר מבושה. בושה ולעג. עד היום הדיהם עולים מתוך סיוטי. צרובים בנפשי.
היום כשאני חיה חיים הפוכים לאלו של ימי ילדותי, אני תוהה מה בכל זאת גרם לי להמשיך ולחיות, לא להשתגע למרות שהיה רע. רע באמת. רע בבית ורע בחוץ. רע רע רע. ובכן – היתה תקווה. תקווה שאם אלמד, אלמד טוב, הכי טוב שאוכל, אוכל להגיע למה שאז היה בעיני מושא חלומי – האוניברסיטה...
כשנטלתי לידי את הספר,הייתי משוכנעת שאוהב אותו. ולו בגלל תחושת ההזדהות שהאמנתי שיעורר. אבל משום מה זה לא קרה. מדוע? זה ספר שכתוב טוב, בצורה אמינה, השפה קולחת, והתוכן טעון ונוגע ללב. ובכל זאת – זהו ספר ששמחתי כשנגמר, ולא משום שהיה לי קשה לקרוא אותו. פשוט לא אהבתי אותו.
לא אהבתי אותו משום שהוא דומה לצלילה או לקפיצת ראש לתוך דלי של נוזלי גוף מצחינים, מכל הסוגים, ולא רק על דרך המשל, אלא באופן מילולי. המחבר פורט לפרטי פרטיהם הנוראיים את העוני, את הרפש, את הדלות הרוחנית, הפיזית, המשפחתית הסביבתית ומה לא. הכל שם. הכל אמין, אבל בשלב כלשהו, במחצית הספר בערך כשהבנתי שהוא לא הולך להתרומם מעל תיאורי העוני, תהיתי מה חסר. והתשובה היא שחסר תיאור של היבט מרגש של הקיום האנושי – תקווה. תקווה שמעניקה לחיים, ברגעים הקשים ביותר, משמעות. כוח להמשיך ולסחוב עוד יום. עוד שבוע. עוד שנה.
אני שופטת את הספר לא כמסמך עובדתי, מרתק על עוני באירלנד של שנות השלושים והארבעים. אלא כיצירה ספרותית. וככזו – חסר בה בעיני מרכיב שיהפוך את הספר הזה לספר אהוב, ספר שרוצים לחזור לדמות, ללוות אותה, לאהוב אותה. ומרכיב זה הינו שאר רוח.
קטעים עצובים, קשים, מוות, חולי, ריקבון פיזי ונפשי - יש למכביר, אבל כשמלבד צחנה, לא עולים מתוך הטקסט היבטים אחרים, לא מוחשיים דווקא, אלא כאלו שנוגעים לרוח האנושית, למעשי חסר קטנים שמבדילים את היצור האנושי מהחיה – הטקסט מדשדש בביב שופכין מטאפורי. חסר בספר אותו דבר מה מרגש שיחמם את האנושי, שיאיר בקרן אור חיוורת וחלשה ככל שתהיה את היות האדם - אדם. שמרומם את האנושי מעל הרפש. חסרות תחושות אנושיות. חסרים געגועים לאב שנעלם, לאם ששוכבת עם מישהו כדי לקבל קורת גג. חסר העולם הרגשי של ילד ושל נער שגדל בתנאים כאלה.
נקודת המבט הילדית, גם אם יוצרת לעיתים אירוניה חיננית, משאירה את התיאורים במישור מאוד שטחי, לא מעמיק וככזה מקשה על יכולתי להרגיש הזדהות עם הדמויות.
החלקים המרגשים בספר אינם אלו בהם מושלכים על הקורא תיאורי זוועה ועוני המובאים בפירוט פורנוגרפי אלא דווקא אותם מעשי חסד קטנים שמאירים אפלה גדולה. ואלו אינם רבים.

» ביקורות נוספות של שרית
» ביקורות נוספות על האפר של אנג'לה - פרנק מק'קורט #1