ביקורת ספרותית על האפר של אנג'לה - פרנק מק'קורט #1 מאת פרנק מק'קורט
ספר בסדר

---

"כשאני מביט לאחור על ילדותי, אני תוהה איך החזקתי בכלל מעמד. זו היתה, כמובן, ילדות אומללה: ילדות מאושרת אינה שווה שידברו בה. גרועה מילדות אומללה רגילה היא ילדות אומללה אירית, וגרועה עוד יותר היא ילדות אומללה אירית קתולית. בכל מקום אנשים מתפארים ומקטרים על הצרות שהיו חלקם בשנותיהם הראשונות, אך דבר לא ישווה לגירסה האירית: הדלות, האב האלכוהוליסט הפטפטן וחסר התועלת, האם האדוקה, המובסת, הנאנחת ליד האח, הכמרים היהירים והנפוחים, המורים המתעמרים, האנגלים והדברים הנוראים שהם עשו לנו במשך שמונה מאות שנים ארוכות. ומעל לכל - היינו רטובים".

פרנק מק'קורט כתב ספר בשם "המורה" ובו הוא מספר על שנותיו כמורה בבתי ספר ציבוריים בניו-יורק. דרך הספר הזה היכרתי אותו. הוא מצטייר כאדם מקורי וחזק, שאינו נכנע למגבלות מסגרתיות, או לכל דבר אחר, אבל קצת חסר שאר רוח. או שהוא לא יודע לבטא את שאר הרוח שלו בכתיבה, ובכל זאת הספר מעניין. דרך "המורה" הגעתי אל "האפר של אנג'לה", למרות שמבחינה כרונולגית זה הספר הראשון, ספר הביכורים של מק'קורט, אותו פרסם כשהיה בן 66. מק'קורט מספר על ילדותו, שהתחילה בניו-יורק, כבן למשפחה של מהגרים מאירלנד, אבל איך המשיכה באירלנד, אליה חזרו ההורים.

הפסקה שציטטתי מופיעה בתחילת הספר. שאר 379 העמודים מהווים הרחבה של התמה המרכזית הזאת: היה לנו קר, ורע, היינו רעבים, ואבא בכל פעם מחדש שתה את המשכורת שלו, ואז היה לנו עוד יותר רע, והיינו גם חולים, וחוזר חלילה. עכשיו נשאלת השאלה בשביל מה לקרוא את כל זה. כמו שמק'קורט רומז, יש הרבה ספרים אוטוביוגרפיים על ילדות אומללה ואף אומללה מאוד. אם אמנה רק את הספרים מהסוג הזה שקראתי לאחרונה: חיי הנער הזה, ילדה (אלונה פרנקל), וטירת הזכוכית. מאוד קשה לכתוב ספר כזה כך שלא יהיה רק התבכיינות, ולא רק תרפיה של המחבר עצם הכתיבה, אלא גם יתן ערך מוסף לקורא מלבד הידיעה הכללית שילדים ברחבי העולם חיו וחיים בתנאים קשים של הזנחה עמוקה. ג'נט וואלאס, מחברת "טירת הזכוכית", עושה את זה היטב. היא מתארת מצב מורכב מאין כמותו, שקשה לתייג בו את ההורים כ"רק רעים", ולכן משאיר את הקורא עם תהיה עמוקה, ושאלות לא פתורות. שאר הספרים לא מצליחים בזה.

האפר של אנג'לה כתוב כביכול מנקודת המבט התמימה של גיל המחבר באותה תקופה עליה הוא מדבר, אם כי הוא זרוע אמירות ציניות, אותן היה יכול להפיק רק מק'קורט המבוגר. אבל מק'קורט המבוגר לא תורם לנו מנקודת מבטו הרטרוספקטיבית כלום. לא נקודת הבנה להורים, לא מראית עין על מורכבות האישיות שלהם, או נקודת מבט רחבה על חייהם ואישיותם לפני הולדתו של המחבר. בנוסף אין לו שום תזה אחרת . אפילו לא "איך הרסו לי את החיים". ולכן הספר, על אף היותו קריא ביותר, מדשדש במקום, ואינו ממריא. מומלץ לחובבי סוגת הילדות העשוקה. כל השאר יכולים להסתפק בפסקה שציטטתי למעלה.


****
סקירה זאת נכתבה ביום השישי לחטיפתם של גיל-עד, אייל ונפתלי. כמו כל דבר שאני עושה בימים האחרונים, גם הסקירה הזאת נכתבה תחת הצל הכבד של החטיפה, ומתוך תפילה עמוקה שישובו אחים לגבולם במהרה, בריאים ושלמים.
****

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על האפר של אנג'לה - פרנק מק'קורט #1