בספר הזה יש את כל המרכיבים כדי להפוך אותו לספר טוב, כזה שקוראים מתחת לפוך. אך בפועל, מה שקורה זה שהסיפור הופך לעיסה דביקה ומתוקה מדי... יותר מדי מתיקות, יותר מדי פשטות, הדמויות לא מורכבות והסוף צפוי מראש. הייתי רוצה למצוא קצת יותר אתגר, קצת יותר מתח, משהו שונה מהסוף הצפוי שהיה ברור מן ההתחלה.

סתם מתח טוב. אהבתי מאד את הכתיבה ואת העלילה, למרות הקושי הרב לכתוב ולא לשעמם את הקורא, הספר נקרא בקלות ולא גרם לי לאבד בו עניין. הסוף היה לגמרי לא צפוי, הייתי חרדה עבור הדמות הראשית ועבור הגורל שמצפה לה..

מעניין, מותח, מורט עצבים, בלתי צפוי, ממכר. כל אלו בשבילי מתארים את הספר הזה. קראתי אותו בנשימה עצורה. בהחלט מומלץ!

אחד הספרים המאכזבים שקראתי (עד הסוף). ציפיתי שתהיה הפתעה כלשהי, לקראת הסוף, שאחריה ארגיש שהיה 'שווה' לקרוא את הספר הזה והתאכזבתי. הרגשתי שאפשר היה לסכם את כל הסיפור בעשרים עמודים. הדמויות היו לא מעניינות, אפילו מעייפות, לא היה אכפת לי מה'אסון הנורא' שתואר בספר. לא הרגשתי את הכנות מאחורי מעשי הזוועות שנעשו. הדמויות היו כמו בובות על מקלות עבורי. כל אחד מדבר בתורו אבל אף אחד לא אומר שום דבר משמעותי. אכזבה גדולה.

את הספר הזה ראיתי על מדף הספרים כבר לפני כמה שנים, ותמיד כשהרמתי אותו וקראתי את התקציר מאחורה, המילה 'מצורעים' הרחיקה אותי מקריאה אפשרית. למה שארצה לקרוא ספר על 'מצורעים'? אפילו בלי להבין הרבה את משמעות המילה 'מצורע' לא ממש רציתי לחשוף את עצמי לחוויות אי נעימות שכאלו. כעת כשנתקלתי בו באנגלית והתחלתי לרפרף על הביקורות המשבחות, אמרתי שאולי מגיעה לו הזדמנות.
מבחינת הרעיון, הספר הזה חידש לי על תקופה שלמה ביין וכרתים שלא ידעתי על קיומה. בעקבות הספר הזה חיפשתי מהי צרעת ומה עלה בגורלם של אלו שחלו בה. מבחינת הדמויות, הרגשתי שהן משורטטות היטב כמו קווים מנחים, אך לא היה בהן עומק רב או דמיון. הייתה ניגודיות כמעט מוחלטת בין האחות ה'רעה' לבין האחות ה'טובה'. אני הייתי יותר מתעניינת לראות דווקא מבט יותר מעמיק בסיבות מאחורי ההתנהגויות שקרו בספר. הייתי רוצה לקבל קצת יותר תקריב לחייהם של המצורעים. התיאורים לא היו קשים, או מזעזעים, או עוצרי נשימה. הם היו די שטוחים כמו הדמויות.
למרות זאת, נהניתי מן הרעיון, מן הרומנטיקה המעט קיטשית והברורה, מן הסיפור שכלל בתוכו מספר דורות של משפחה אחת ומתיאורי האווירה של האי ושל יוון. הייתי ממליצה על ספר זה כספר קריאה קליל וקיצי.

ספר מעולה. הוא לא קל לעיכול אך גורם להרבה מחשבה. אנו, הנשים, מרבות לנתח כל סיטואציה, לתת משמעות לדברים שאין ראויים להתייחסות, לנבור ולדאוג ולבסוף להבין כמה הדאגות שלנו חסרות משמעות... חסרות משקל.
אני לא אגיד שאין בספר הזה חסרונות. הוא כתוב כמו פיסות יומן שלעיתים לא קשורות אחת לשניה, כשהסופרת מצפה מאיתנו להשלים עם המידע המועט, עם החורים בעלילה, עם דברים שלא מספרים עליהם. חסרה לי מעט התשובה לשאלה - מדוע האנה שמה את מערכות היחסים בחייה כמרכז? מדוע זה היה כה חשוב לה? השאלות האלו נותרות ללא מענה. ועדיין, זהו לא ספר רע. כל ספר שגורם לי לחשוב לעומק הוא ספר שמתקבל בברכה.

התלהבתי מאד מעצם הרעיון של 'ליל כל המכשפות' של דבורה הרקנס. כתבי יד נסתרים, מכשפות, ערפדים, חקר האלכימיה, זה כבר נשמע מרתק - אז איך רעיון כל כך מבטיח הפך לספר כל כך ארוך ומשעמם? הספר מתחיל בנקודה אחת, הנקודה שבה דיאנה מוצאת את כתב היד המכושף וממנו הוא נגרר ונגרר, שום דבר לא משתנה, מלבד העובדה שהיא מתאהבת בערפד בן אלף שנים שכבר ראה הכל אבל למרות הכל מאוהב בה מיד (והוא רכושן, שתלטן, וזכר אלפא דומיננטי) ממש סטייל 'דמדומים'. הספר לא מצליח להמריא, כל הזמן ציפיתי שמשהו כבר יקרה אבל הספר נמתח ונמרח כמו אופרת סבון ארוכה במיוחד. מונוטוני, משמים, עם יותר מדי פרטים שוליים ופחות מדי עלילה. אכזבה.

אהבתי את הספר, את סיפור המסגרת ואת הסיפור הפנימי של הספר, שהוא בעצם - לב הספר. הספר מחביא בתוכו שכבות על גבי שכבות של אמונות, תחושות ורגשות. הרגשתי קצת כמו בתוך אגדה, ברחתי למקום אחר, כשקראתי אותו.

התחלתי את הספר עם ציפיות גבוהות. קראתי הרבה ביקורות וציפיתי בקוצר רוח לרומן משובח. בהתחלה באמת התעמקתי בכתיבה, בתיאורים, בנופים וברגשות אך כשהבנתי שזה מה שכל הספר מכיל - התאכזבתי.
הספר מספר בעיקר על מה שלא קורה. רגשות בלתי ממומשים, תחושות שלא ניתן להביע, דיכאון והרגשת חוסר משמעות שמשתלטת על הכל לצד תיאורים מיניים שאיני יודעת מה תפקידם.
הגעתי עד האמצע והבנתי, כמו הגיבורים של הספר, שלהמשך הקריאה פשוט אין מטרה. אין לי עניין בספרים שמדכאים אותי ולכן הספר הזה הסתיים עבורי.