פועת הזאת עשתה לי בית ספר.
לימדה אותי איך צריך לקרוא ספר ולזרום עם הראש שלו כי אם תלחם בו היחיד שמפסיד זה אתה.

בספר שתי נקודות ראויות להתייחסות:
1. מדובר בסיפור הכתוב לא בעיברית של היום-יום אלא בעיברית של "הביוקר.." כמעט תנכית.
אי אפשר סתם לקרוא משפט ולעבור הלאה כמו שקורה כשאנחנו עייפים ואנחנו פה ושם מדלגים על מילים בלי לשים לב (אבל מבינים בגדול מה רצה הסופר להגיד). כאן לפעמים אתה מוצא את עצמך לא מבין במשפט כמה מילים ואתה חייב להתרכז כי אתה מרגיש שהספר מנסה להרים אותך למעלה, נותן לך אתגר.
2. התקופה היא כל כך עתיקה שאתה בהתחלה לא יכול שלא להיות המום מכל השטויות האלה של עבודת האלילים והאמונה שלכל דבר כמעט יש יישות שצריך לרצות: לנהר, לשמש, לכוכבים, לעננים, לגשם, למלחמה, למזל וכו'...
אתה לא מתחבר ישר לדמויות כי הן נורא פרימיטיביות, על גבול הפארודיה, וקשה למצוא נקודות חיבור עם הגיבורה על ההתחלה (חוץ מהעובדה שכבר בארץ כנען לפני 5000 שנה הכלה והחמות לא מצליחות להסתדר, לא יעזור כלום!)

שתי הנקודות האלה הן הגורם העיקרי למה לספר הזה צריך לתת 100 עמודים ראשונים של חסד ולא למהר לשפוט אותו.
אז כאמור אני מודה שאני בכל ה 100 עמודים הראשונים פשוט נלחמתי בו (ואין לי מושג למה, זה לא היה במודע) אבל אח"כ השתחררתי, נכנסתי לקצב ולראש שלו וממש נהנתי.

זה לא ספר לסופ"ש קליל כזה. זה ספר לקרוא כל מילה, להבין אותה ולחשוב עליה.
זה ספר שמעבר למילים של שבת שלו הוא מספר סיפור קשה מאוד על חיים של ילדה שבפחות מעשור אחד חוותה כמעט את כל הרגשות בעולם ונאבקה בכל המכשולים הקיימים (מסתבר שהיו המון גם לפני 5000 שנה) ובדרך למדה שיעור או שניים כואבים מאוד על בני האדם, האלוהים שלהם והעולם בכלל.
גם אנחנו על הדרך לומדים פה שיעור חשוב מאוד על התקופה ההיא.

סה"כ יש פה שילוב יפה של עיברית ועלילה - שתיהן עשירות בצורה מעוררת כבוד.
מומלץ.

סיפור יוצא דופן, מרתק ומעשיר, שמתרחש בתקופה שלא מרבים לכתוב עליה. ארץ ישראל, לפני 3,000 שנה, לפני היות עם ישראל "עם ישראל", בהיותו עדיין ערב-רב של שבטים עובדי אלילים שונים ומשונים, ובעלי אמונות שונות. חלקם כנענים שחיים בהסכמה תחת זרועותיו המכבידות של השליט המצרי, ואחרים שבטים מורדים שמתחבאים במערות על ההרים, ומדי פעם יוצאים להילחם באכזריות, במטרה להשיג אמצעי מחייה, או לכבוש נחלות משלהם.

להיות אשה צעירה באותה ארץ ישראל היה לא קל ולא צודק, וענבל רשף כותבת על זה בשפה יפיפייה, שירית כמעט, לא תמיד קלה להבנה, אבל כשמתרגלים – מתאהבים, ונסחפים.

שתי נקודות זכות גדולות לספר הזה: קודם כל, הוא מספר סיפור יפה. מתחת לכל המילים היפות והמשפטים המסוגננים, סיפורה של פועת הוא סיפור מרתק, מקומם ומרגש, כמו שסיפור טוב צריך להיות. גם אם בהתחלה השפה המיוחדת גרמה לי קצת לאי-נוחות ותחושת ריחוק, ברגע שהעלילה התחילה לזרום, היה לי קשה מאוד להניח את הספר מהיד.

שנית, הספר הזה שייך לאותם ספרים מעטים (כמו למשל 'מלכים ג'' או 'האפיפיורית יוהנה') שעושים עבור הקוראים שירות גדול בזכות עבודת המחקר המקיפה והרצינית של מחבריהם. הם מקימים לתחייה עולם שאיננו עוד, מרימים עבורנו את מסך הזמן, מחזירים אותנו בדמיון מאות שנים לאחור, לימים קדומים, ומספרים לנו איך זה היה לחיות אז. בדרך הם גם מלמדים אותנו דברים שלא ידענו, וגורמים לנו לחשוב. למשל, לחשוב על איזו דרך ארוכה עשו בני האדם מהימים ההם עד לימינו אנו, בייחוד הנשים, איך השתנתה תפיסת הצדק, וכמה חשוב לזכור שההיסטוריה נכתבת תמיד על ידי המנצחים.

מה צריך יותר מספר? מומלץ בחום!

הספר פשוט מרשים, אבל פיסקה אחת מתוכו חריגה בעוצמתה:
"הם אבודים. כל עולמם ירד אל בור. הארוחות השופעות, עבודת האלוהים הרבים, המרכולות המגיעות מעבר לים, עידוני האומנות, לשונות לאומים זרים, חירות הנשים, תמרוקים וחגיגות ופינוקים - כל זה תם ונשלם ולא ישוב. רק האכזרים והגסים אשר השכילו להיחבא במסתרי הסלעים, רק הם ישרדו את התהפוכות והשואות אשר עוברות על הארץ. העפירו עולמם צר, אלהיהם אחד ולבם לב אבן. מחר ימלאו את הארץ" (עמוד 274).
אמנם הספר מתאר את ארץ ישראל לפני שלושת אלפים שנה, אבל הציטוט הזה מפחיד ברמת האקטואליות שלו. מלחמת התרבויות כבר כאן, וקיצונים דתיים מכאן ומכאן רק מחכים לנפילת תרבות המערב.

יצירה ישראלית מדהימה המתרחשת בארץ כנען לפני 3000 שנה. במרכזה לא עומד מלך או דמות אחרת שאנו נחשפים אליה במקרא אלא דווקא אישה רגילה וממוצעת עם חיים שגרתיים לאותה תקופה. תקופה שכה מעט יצירה ישראלית נכתבו אודותיה. זה מה שמיוחד בספר הזה- אורח החיים שכ"כ רחוק מאיתנו אך מתרחש בדיוק איפה שאנחנו. השרון עוד מלאה ביצות אך יפו כבר קיימת ועוד אלפי יישובים קטנים. נעשה תחקיר מקיף עבור הספר הזה ורואים זאת בכל שורה ושורה. אי אפשר להפסיק לקרוא את הספר ולדמיין איך הכל היה נראה אז, שלכל אדם היה את האלים שלו והרפאים שלו. מומלץ מאוד

ביקורת על הספר "פועת" של ענבל רשף
ורדה פוקס

ענבל רשף כותבת ספר המעניק לנו פריבילגיה מיוחדת: לקרוא על זמן ומקום הכי רחוקים משגרת היום. ללכת אחורנית, בעקבות הזמן האבוד, למפגש מרתק עם העולם הכנעני הקדמוני שישב בארצנו, עוד בטרם היה ישראל לעם היושב על אדמתו.
המחברת חקרה משך שנים את אורחותיהם של השבטים הכנענים. בעקבות המחקר אנו מתוודעים מקרוב אל עם זר ומוזר החי על החרב, הניזון מסגידה לאלוהיות רבות אומניפוטנטייות, עמוס פולחנים מעוותים, עם יצריות מטורפת, כישוף וזימה.
אלא שהספר אין ענינו באנתרופולוגיה. כמו מתוך האוב עולה אל מול עיננו ספור מעשה אחד, זה שכל הזרקורים מופנים אליו: פרשת חיים יוצאת חלציה של עולם זה. מעשה בפועת, ילדה החיה חיים שלווים עם משפחתה בהרים. היא הולכת אחר חתנה למקום מגוריו בעיר כנענית ומוטלת בכפייה לעולם קשה העושה בה שפטים. כדי לצאת מגורלה מצליחה פועת לפרוץ את השערים ולברוח לחיי נדודים איומים ולהתנסויות מבעתות. היא שואלת את נפשה למות. אלא שפועת מצליחה לצאת לעלות מן התהום ולשרוד. היא מתנתקת מן העבר בו היתה עוד ילדה תמימה ובונה בתוכה נפש בוגרת. בתעוזה רבה היא מתפייסת עם העבר הנורא. חסד וחמלה ממלאים את נפשה ומכשירים אותה לצאת קדימה אל העתיד לבניית חיים חדשים. זהו "מגדל דרור": ממגדל העינויים בו נכבלה באזיקים ונידונה להירמס במרמה, היא יוצאת לחופשי וקוראת לעצמה דרור.
לפנינו סיפור חניכה שמקורותיו במיתולוגיות העתיקות. ה"בילדונג רומן". המסע ה- quest בו נפרד הגיבור מביתו ומילדותו ויוצא למסע של חיפוש אחר האני. סיפור מעבר מילדות להתבגרות, מציאת האני מחדש ורכישת ידע סודי ותובנות חדשות, שיבת הגיבור הביתה לבניית חיים בוגרים.
הספר מעמיד זה נוכח זה שני עולמות, העולם הכללי החיצוני – עולם הנגלה, החשוף במערומיו, המקדש את הרוע והעולם הפנימי הפרטי – עולם הכיסוי השומר על שמיכת הנפש שלו ושואף לעולם טוב. מיזוג אמנותי המפרה זה את זה. כתיבה המסתערת על הגלוי וחושפת ברגישות זהירה את המכוסה.
הכתיבה יוצרת שפה משלה. מלים הבאות לפענח את הטקסט ולגלות את רבדיו. שפה הבונה מציאות, רחוקה משפת היום יום. מלים הסומכות על יכולתן לקרב אלינו את המנוכר. שפה המתאקלמת ביקום אחר. מטפורות העושות בעברית שימושים חדשים. מוציאות ביטויים מהקשרם המסורתי, הופכות בהם ומשנות את פשרן. משפטים בהשראת המקרא או בהשראת משוררים כמו "בעל ישגול לאלפים ולרבבות בתולות ענת", "נעים זמירות זימה" או "האור והצבעים קפצו ובקשו כי תבוא לשחק אתם". בצידם יבואו משפטים מקוריים של צרופים יפהפיים: "החיים בלולים כגביע חלב מהול ביין", "צערה רפה כרפות חוט הבינה", "הנפש היא שמיכה להתכסות בה", "לא בחיפזון יחתכו את הזמורה מזרע האם", "עיניו מתרוצצות כנטיפי בצק במרק רותח". משפטים ויזואליים המרחיבים את מרחב מחיתם. לפנינו שפה ציורית הבונה תמונות במכחול. מלים יצריות וחושניות המשמיעות קולות המון ושיגעון עם קולות כמוסים אסורים, ומקרבת לאפינו ריחות סחי וזוהמה. זוהי שפה המצליפה ללא רחם, פורצת בצווחות ופועה בדומיה.
ספר נפלא.

כתיבה גאונית, שזורקת אותך אחורה וגורמת לחישוב מחדש של התפיסה ההיסטורית המקובלת. תיאורים פראיים, מופרעים סוחפים על הטבע, על האדם, על אלוהים. מומלץ ביותר!

מזמינה אתכם לקרוא את "פועת "של ענבל רשף קראתי את הספר שיצא זה עתה .רומן מפתיע ומפעים, הסופרת מצליחה להעביר בצורה אמינה ומרגשת את הריחות,הטעמים האקלים הפיזי והחברתי של אותה תקופה לפני 3000 שנה. ביד רגישה היא משרטטת את דמותה המורכבת של הגיבורה, ילדה אשה סוערת השורדת בתוך חיים קשים ביותר ,בצמתים של אוזלת יד,מצליחה להיות קברניטה סמויה למהלך מפתיע ,שמוציא אותה מנצחת את אויבה, ועל חייה.יאללה קראו וכתבו את התרשמותכם אני כל כך אוהבת את הספר.שנה טובה לכולם

ספר טוב , מאיר עיניים לגבי התקופה שלפני 3000 שנה בארץ, רק חבל שצריך מילון כדי להבין את הכל בספר, מזל שאני ממלאה גם תשבצים ומבינה חלק גדול מהמילים שבספר, בסה"כ מומלץ

התקציר נראה מאד מעניין ומיוחד,זה נראה לי תעצומה ריגשית בעולמה של פועת,
היתמרדות הרוח באיובים שמעבר לזמן,
אותי זה מעניין מאד.
נומצוק