אם יש משהו שבחיים, אבל בחיים לא עשיתי, זה לקרוא ספר כלשהו, ואז, עוד לפני שאני מסיים אותו (ואני מתכנן, וגם רוצה, לסיים אותו), אני מתחיל לקרוא ספר חדש.
לא יודע למה זה כל כך מפריע לי. אני חושב שהסיבה העיקרית לכך היא שאני אוהב להתרכז בעלילה אחת, להינות ממנה מההתחלה עד הסוף, ולא לקפוץ בין כל מני עלילות וספרים שונים.
אבל הפעם כן עשיתי את זה. ותבינו, לא הייתה לי הרבה ברירה.
כשאני נמצא בעמוד 437 מתוך 653 עמודים, בספר 'הנני' של ג'ונתן ספרן פויר, בעודי נהנה מאוד מקריאתו (והנה עוד משהו שאני לא אוהב לעשות - לחשוף פרטים על ספרים שאני עומד לכתוב עליהם ביקורת, עוד לפני שפירסמתי עליהם ביקורת רישמית), אחותי נכנסה אליי לחדר, ואמרה לי משהו כזה: "הי, הבאתי לך ספר מעניין. זה בעצם סיפור עלילתי, אבל שכתוב כמו שיר ועם חרוזים".
"הי, נשמע מעניין. תודה" אמרתי (ברגע הזה עדיין לא חשבתי על האפשרות לעצור באמצע של 'הנני').
"אבל אם אתה רוצה לקרוא אותו, אתה תצטרך לסיים אותו עד מחר בערב, כי מישהו אחר הזמין אותו ואני חייבת דחוף להחזיר אותו לסיפרייה" (אוף, איזו דילמה. מה לעשות? לדחות את ההצעה ולהשיג אותו בזמן אחר ולא ידוע ולהינות מהרצף העלילתי של 'הינני', או שמא אולי להפסיק עם הרצף העלילתי של 'הנני' ולהינות מ-2 ספרים במכה אחת?
בסופו של דבר, כמו שעיניכם רואות, בחרתי באפשרות השנייה.
הסיפור הוא על חיילת שהוטלה עליה משימה, לשמש כמין "חונכת" של חייל בודד, עולה חדש מקנדה, להכיר לו קצת את ההווי הישראלי, לנסות לגרום לו להשתלב יותר בחברה הישראלית. הסיפור בעצם מתאר את מערכת היחסים ביניהם.
והאמת היא שמצאתי איזשהו קשר בין הסיפור שלי עם הספר, לבין הסיפור עצמו שנמצא בתוך הספר: גם אני, וגם ג'יין החייל הבודד, מהגרים. ג'יין החייל הבודד - משום שהיגר מקנדה לישראל. ואני - משום שהיגרתי מהספר 'הנני' של ג'ונתן ספרן פויר, לספר 'מקום אחר ועיר זרה' של מאיה ערד...
אהבתי מאוד את הרעיון (ואת הביצוע) של לכתוב ספר עלילתי שלם בחרוזים. אבל חרוזים משעשעים, ולא רדודים ושיטחיים כמו חרוז-תפוז, כמו בלון-מלון-חלון-וילון-סלון, אלא ממש חריזה בשפה יפה ואיכותית, ועוד כזו שנמשכת לאורך 190 עמודים - שאפו!
סיגנון החריזה של מאיה ערד מאוד מאפיין את סיגנון הכתיבה של השירים ששר הזמר שלומי שבן, וכשקראתי את הספר יכולתי ממש לשמוע את קולו של שבן מקריא (או יותר נכון, שר) לי את הספר בקולו הדרמטי, החצי מדבר-חצי שר, עם מילותיו המוזרות והמעלות גיחוך וצחוק. הספר גם הזכיר לי קצת את סרט הקולנוע/המחזמר "לה לה לנד", שהוא סרט עלילתי המשלב שירה וריקוד, הקצב שלו מהיר כמו שיר בחרוזים, וגם בו יש מערכת יחסים בין 2 אנשים.
אז למה 4 כוכבים ולא 5? אז ככה - את החריזה מאוד אהבתי, אבל מבחינה עלילתית חסר בו קצת בשר: בגלל שהספר כתוב בחריזה, הסופרת צריכה להתאים את המילים כדי שייצאו לה חרוזים, וכך נוצרת ההרגשה שיש השקעה יותר מדי גדולה בכל מה שמסביב, ופחות השקעה בסיפור עצמו, והסיפור קצת הולך לאיבוד עם כל החרוזים. מה שנקרא: "מרוב חריזה לא רואים את הסיפור".
לולא הייתי צריך להחזיר אותו במהירות לאחותי, הייתי קורא אותו פעם נוספת, כי את הספר הזה צריך לקרוא פעמיים - פעם ראשונה כדי להיות מהופנט מהחרוזים, ופעם שנייה כדי להיות מהופנט מהסיפור. כי יצא שהתרכזתי יותר מדי בחרוזים, ופחות בסיפור.
בכל זאת ממליץ על הספר. בעיקר בטיסה, או תחת עץ ביער במזג אוויר נוח - לקרוא ולהינות מהחריזה הנפלאה שמתגלגלת על הלשון בכזו חינניות.
אגב: צירוף מיקרים או לא , אבל מסתבר ש'הנני' של ג'ונתן ספרן פויר, ו"מקום אחר ועיר זרה" של מאיה ערד, הם לא עולמות שונים כל כך זה מזה: גם פויר וגם ערד חיים בארצות הברית (היא - בקליפורניה, הוא - בניו יורק), לשניהם יש קשר כלשהו ליהדות או לישראל (היא - ישראלית לשעבר, הוא - יהודי אמריקני) ובשני הספרים המילה 'ישראל' ועוד כל מני מושגים שלקוחים מאורח החיים והווי הישראלי והיהודי, מוזכרים הרבה יותר פעמים מכל ספר אחר שנכתב על ידי מישהו שלא חי בארץ, ואפילו אולי יותר מכל ספר שנכתב על ידי מישהו שכן חי בארץ.
לסיום, הכנתי שיר קצר בשבילכם. לא ספר שלם. רק שני בתים. הנה:
הספר 'הנני' של ג'ונתן ספרן פויר פתוח,
ראשו של זה שאין לנקוב בשמו עמוק בתוכו,
כשאחותו לחדר נכנסת ומציעה לו הצעה שעושה אותו מתוח,
האם להפסיק לקרוא,
ולהתחיל לקרוא ספר אחר במקומו?
אוי לי, אוי ווי זמיר, איזו בעיה מסובכת ומקוללת!
דבר כזה (אם אעשה) הוא מבחינתי פעם ראשונה,
הספר: 'מקום אחר ועיר זרה' של מאיה ערד הסופרת המהוללת,
טוב, הגעתי להחלטה.
