ביקורת ספרותית על מקום אחר ועיר זרה מאת מאיה ערד
ספר טוב

---

אל הספר הזה הגעתי מזמן, כשיצא, ואני מודה שהדחף לקרוא אותו היה בגלל הגימיק: הוא כתוב בחרוזים מנוקדים, ואת ההשראה לכתיבתו סיפק (כך כתוב על השער האחורי) ייבגני אונייגין של פושקין.

הסיפור: לאורית - חיילת בחיל חינוך בסוף שירות צבאי לא מתיש מדי, יש משימה. עליה לכתוב חוברת הדרכה צה"לית בנושא "זהות ישראלית" ולעזור בקליטתו של חיל בודד, עולה מקנדה שעלה ממניעים ציוניים ומשרת באותה יחידה. השירות הצבאי ביחידה העורפית (בתל-אביב) אמנם אינו מאד תובעני, אך מלא בדיונים ומחשבות על ערכים, אהבת הארץ, ובשאיפות נעלות לחנך. בו זמנית מתפתח סוג של סיפור אהבה (קטן מאד...) בין אורית לג'יי.

הספר רענן וחביב בצורה שרק ספרי ביכורים (כנראה) יכולים להיות. יש בו הרבה אירוניה עצמית, והתייחסות לגיבורתו הצעירה והתמימה (בת דמותה של הסופרת, אולי?) בהומור ובחביבות. השאלות הערכיות והרות הגורל אותן מעלה הגיבורה מתפוגגות להן לאיטן ככל שמתקדמת העלילה וגוברים כאבי הלב. הסופרת מאפיינת היטב את דמויותיה - גם את גיבורי המשנה.

אני מחבבת את הספר הזה למרות שבקטעים מסויימים היתה לי הרגשה שהסופרת אימצה את צורת הכתיבה כדי לספר סיפור שבכתיבה רגילה לא היה בו מספיק עניין. (אתי היא הצליחה...) אבל היא עושה זאת בחן רב.
והנה דוגמה של פרק לקראת סוף הסיפור:

בְּאֶרֶץ זְעִירָה גָּדַלְתִּי
צָרָה, מֻקֶּפֶת בָּאוֹיְבִים,
וּכְמוֹ רַבִּים נַפְשִׁי שָׁאַלְתִּי
לִפְרֹץ לֶעָבָר מְרְחָבִים.
אַךְ הַמֶּרְחָב – כְּלִמָּה וְצַעַר:
יוֹבֵל – נָהָר. חֻרְשָׁה הִיא יַעַר.
הַלֵּב שׁוֹאֵל לָלֶכֶת עוֹד!
עוֹד הַלֵּאֶה לְהַפְלִיג, לִנְדֹּד...
אַךְ הַמָּקוֹם לַחוּץ וְצַר הוּא.
הַלֵּב רוֹצֶה לִנְהָרוֹת,
אֶל הֶהָרִים, לְיעָרוֹת,
לִמְרְחָבִים... לְחוּץ לָאָרֶץ!
לְשָׁוְא, חָנוּק, דָּחוּק, נְכַלֵּם,
בִּקֵּשׁ לִבִּי אֶת הָעוֹלָם.

אכן הסופרת נאה מקיימת: היא חיה בארה"ב חוקרת ומרצה (לא על "זהות ישראלית"...) באוניברסיטאות נחשבות.

*

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על מקום אחר ועיר זרה