את הספר הזה קראתי לאט. כל יום שנים או שלושה עמודים. מדובר באדם שהפך להיות קורבן. בעצם בשניים - טירוף בשניים. לוונטל, גיבור הספר, הפך לדמות מוכרת בחיי, קרובה אפילו. מישהו שהיכרתי היטב וחשתי אמפטיה אליו. לבטיו, חוסר האונים שלו, תגובותיו המאופקות כמו המוחצנות הפכו לחלק מחיי. דווקא משום שקראתי את הספר משך זמן ממושך נראה לי שאני מחלקת אתו את החוויה המוזרה וחסרת ההגיון שעוברת עליו.
חסרת הגיון מחד, אבל כזו שעלולה היתה לקרות לחלק מאיתנו. לא לכולם. בוודאי שלא היה יכול הדבר לקרות למי ששולט בחייו, מכוון את האחרים, דומיננטי ובעל ביטחון עצמי. אלא לאלה המופנמים יותר, ש"נסחפים", נותנים לאחרים להוביל אותם ומצפים ש"יהיה טוב". אלא שמוצאים את הכח לעשות שינוי רק כאשר הם כועסים מאד ומגיבים מתוך עוצמת רגשות שמטלטלת אותם.

בניו יורק טייימס נכתב כביקורת על הספר: "מעין סיוט בנוסח דוסטוייבסקי. כתוב בעוצמה לא רגילה".
בניו יורק רוייו אוף בוקס נכתב: "הרומן הטוב ביותר שנכתב באמריקה זה שנות דור".

..."תבין, אתה צריך להביא את עצמך למצב שכבר לא תוכל לשאת עוד את הדרך הישנה ולהמשיך בה. כשאתה מגיע לשלב הזה.." הוא שילב את אצבעותיו, והגידים על מפרקי ידיו בלטו. "לוקח הרבה זמן עד שאתה מוכן להפסיק להתחמק. ובינתיים הכאב נוראי." הוא מצמץ כמו עיוור כמה פעמים, כמו לנקות את עיניו מעצם זר. "אנחנו עקשנים, בגלל זה אנחנו זקוקים להלקאה כזאת. כשאנחנו לא מסוגלים לסבול מכה נוספת בלי למות ממנה, אז אנחנו משתנים..." עמוד 209

אי אפשר לדרג.... מעל לסולם..ספר מצויין ומומלץ מאד
http://agassibooks.blogspot.com/

שבוע אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, ניסיתי להיזכר מה קרה בסופו, והצלחתי רק במעורפל. לא צריך, מן הסתם, לגזור מהאנקדוטה הזאת את תמציתו של הספר, כי חווית הקריאה מורכבת הרבה יותר מזה. אבל בסך הכל אני מרגיש שמנקודת התחלה מבריקה, הסיפור פשוט ריקד לו סביב אותה נקודה ולצערי לא הוסיף עליה הרבה.

התקשיתי להתלהב מהספר. אולי זו הכתיבה הרזה, העיתונאית, אולי הסצינות המפורטות שנוטות לשעמם ואולי החסר בדמות להזדהות - בכל מקרה, לא חשתי בסיוט הנוראי.
המכר מהעבר שרואה בלוונטל, גיבור הספר, את הסיבה לכל צרותיו, נראה לי רוב הזמן סתם נודניק פתטי ולא מסוכן. ולוונטל עצמו - גם הוא נודניק לא קטן. אפילו האנטישמיות שנמצאת איפהשהו מתחת לפני השטח ומרימה ראש לפעמים לא נראית מסוכנת במיוחד - ואנחנו רק כמה שנים אחרי מלחמת העולם.

משעמם עד מוות.
אני לא מצליח לקרוא יותר ממספר דפים אני פשוט נירדם.
התעקשתי עד עמוד 100 בערך, אבל זהו, לא יכול יותר.
עם כל הכבוד לזוכה פרס נובל לספרות, אני לא מוצא עניין בספר

מסוייט. טוב מאד. אכן מזכיר את דוסטוייבסקי.