ג'ייק בארנס. איזו דמות!
עיתונאי, חייל לשעבר שלחם ונפצע במלחמת העולם הראשונה וחזר אימפוטמט.
בן לאותו דור אובד שהתאכזב מכל האידיולוגיות בגרוש של התקופה וכל המילים הנבובות. ג'ייק לא מאמין יותר במילים, לכן הוא לא כותב, הוא מדווח, כיאה לעיתונאי.
עובדות נטו, ללא ביטויי רגשות "כי אם תדבר על זה, תאבד את זה".
חבורת גולים שלא שייכים לכלום ובעיקר שייכים לשום דבר, מסתובבים ברחובות פריז ועוברים ממסבאה אחת לבית מרזח אחר ושותים את עצמם לדעת.
בפריז הם בונים לעצמם מערכת ערכים חדשה, שאמנם לא מתאימה לעולם שבחוץ, אבל "עובדת" בשבילם (או אולי עליהם) די טוב.
אבל, לשקר אין חיים ארוכים, והאמת תמיד תבוא ותטפח לך על הפרצוף..
בטיול לספרד לשבוע הפייסטה ובין כל מלחמות הפרים שלה וכל השורשיות שהיא מייצגת, האמת דופקת להם בדלת ואחד אחד הם מתחילים להתפכח מהאשלייה שהיה כה קל לשקוע בה, בעיקר עם כל כמויות האלכוהול.
גברים שאיבדו את גבריותם, נשים עם בעיות זהות.
ובעיקר חיפוש אחרי משהו בעל משמעות.
"אתם כולכם דור אבוד", אמרה גרטרוד שטיין.
וכנראה צדקה.

המלחמה נגמרה, ברוכים הבאים לדור האבוד. אצלנו הגברים אימפוטנטים והנשים מופקרות. אתם מוזמנים להשאיר את הערכים שלכם בכניסה ולשבת, היין שלנו עולה 0.30 לליטר.
המינגווי הצעיר מבטא ברומן הזה את הרשמים שלו משנות העשרים במאה הקודמת. אך למה הוא כתב את הספר הזה לפני "הקץ לנשק"? לכאורה זה מוזר לכתוב על דברים הפוך מסדרם הכרונולוגי, אבל כנראה שההתמודדות עם הספר הזה עוזרת לו להתחיל לכתוב על המלחמה עצמה, שכאן מוזכרת בצורה דלילה ועקיפה. אולי זאת הייתה המהות של התקופה – לנסות לשקם את מה שעשתה המלחמה, לספק לאנשים נחמה ולעורר בהם תקווה שהשמש תשוב ותזרח.
אבל איפה אפשר למצוא את הנחמה הזאת?
מה שווה האהבה כשאף אחד כבר לא מאמין בה?
מה שווה הזוגיות כשהיא תוצר של שיקולי תועלת?
מה שווה הכסף כשהוא מגיע במעטפות קטנות אליך בלי שתנקוף אצבע?
מה שווה הניצחון במלחמה כשאתה לא מרגיש חלק מאף מדינה?
ובכל זאת, כפי שאמר החכם באדם, "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", ואפילו דור מחורבן כזה לא יכול למנוע מהשמש לזרוח שוב. אנחנו מקבלים הבטחה נוספת שהשמש תזרח מיהודי מודרני יותר, רוברט כהן. האיש שמראה לנו שגם בתקופה כזאת אפשר שיהיו לך ערכים, ואפשר שתילחם למענם. לכל החבורה הוא נראה כמו עלוב נפש שכופה את עצמו עליהם. הוא לא מתנהג לפי אותו קוד חברתי כמו שאר ה"גברים" בחבורה. מייק השיכור לא מצליח להבין מדוע העלבונות שהוא מטיח בכהן לא מרחיקים אותו מארוסתו. בסוף, אם לא הקהה את מוחו יותר מדי בשתייה, הוא יבין. גם המספר יבין, אבל לו השתייה לא תעזור. כדי להרחיק את כהן מעל ליידי ברט, יש צורך בגבר, ושניהם יודעים היטב שלהגדרה הזאת הם לא עונים.
סוף כל סוף, השמש זורחת. נער בן 19, נציג הדור הבא, עולה לזירה. שלא כמו שאר המטדורים מהדור הנוכחי, הוא אינו יוצר אשליה של סכנה. אצלו אין דברים מזויפים, הוא נמצא באמת בלב הסכנה כשהוא נלחם בפר.
ברט לא באמת אוהבת את הילד, אבל היא נמשכת אליו בגלל גבריותו (אותה סיבה שבגללה היא נמשכה לכהן). כהן רואה אותה עם הילד ומצפה כמובן לגלות עוד סמרטוט, אך כשהוא מרסק את פניו קם הילד שוב ושוב ומנסה להילחם, וכהן מבין שיש כאן גבר ומחליט להסתלק.
הגבריות שמהווה את הנושא המרכזי בספריו של המינגווי עלולה לפעמים להתפרש במובן הצר של אומץ וקרבות. כאן הגבריות מוצגת בצורה חד משמעית במובנה הרחב ביותר כדרך חיים, ובתור החומה היחידה שמגינה על האדם מלהיות מריונטה של החברה.
בעיניי זו ההוכחה הכתובה הראשונה לכך שהמינגווי גאון.

הוקסמתי ונשביתי בקסמו של הספר. תיאורי הנוף והסביבה קצרים ואינפורמטיבים, וכאן טמון יופיים. תיאוריו מצליחים להעביר את המסר ולחדור אל הקורא, הרגשתי כאילו אני נמצאת עימו ברכב, ברכבת בכל מקום.
גיבוריו אינם בעלי עומק אך הוא מצליח להבליט בכל גיבור את התכונה הטובה ו"הרעה" שבו, ובכך יוצר אותם אנושיים.
מרגישים את התקופה, ואת יצר הרפתקנות של ארנסט המיגווי.
נהניתי מאוד מקריאת הספר, הרגשתי כאילו אני בפיאסטה ספרדית עם חבריו של ג'יק, ברט היפיפיה הנחשקת, ביל הסופר, רוברט היהודי המתאגרף, מייק הארוס של ברט.
עבורי הקריאה בו כמו בריזה נעימה ביום אביבי.
מומלץ.

אני אישית לא אהבתי את הספר.
יש בספר המון תיאורים ארוכים ונמרחים.
העלילה ממש לא מעניינת, סיפורם של חמישה שתיינים בטלנים שלא עושים כלום בחיים חוץ מלשתות ולדבר שטויות.
וכדי להוסיף חטא על פשע, החלק השני והמרכזי של הסיפור עוסק בנושא המחליא של מלחמות שוורים/פרים שזה פשע בפני עצמו.
מיותר, לוותר על הקריאה של הספר

מקסים מקסים מקסים... ספר מעולה אני אהבתי נורא זורק אותי למסיבות הפיאסטה העקובות מדם בספרד.... לתיאורים והנופים שרק המינגווי יודע לתאר. סיפור מצ'ואיסטי גברי המתאר את חברותם של מספר נערים ונערה אשר מבלים תקופה בספרד של אחרי מלחמת העולם הראשונה ומשם העניינים מתגלילים בינו לבינה ובינו לבינו (יש גם קצת מכות וקללות) בקיצור אהבתי... מומלץ המינגווי במיטבו בלי מריחות!

"וזרח השמש" הוא יצירה פשוטה ונפלאה, מלאה ברבדים הנפתחים כמו מניפה
ואיכשהו גם כרונולוגיה בוסרית העוסקת בנושאים נושנים באורח אדיש ומשועמם.

אוהדי הספר יגידו שהקורא צריך לראות את היצירה דרך עיני התקופה.
הוא אינו אדיש אלא משקף אדישות, הוא אינו ניהיליסטי אלא משקף אבדן ערכים.
הרומן מבקר את החברה האירופאית שאחרי המלחמה במינימליזם רגיש.
ובהצגת התקופה כמו שהייתה, בסגנון גמיש ואוורירי,
הרומן מתמסר לאמת הגדולה מעמדה זו או אחרת, ושואף לתפוס משהו נצחי.

ומנגד יגידו המבקרים שכמה שלא נחפש לא נמצא ברומן שום "תקופה",
וכי מרוב מינימליזם ואווריריות בעצם לא נמצא פה שום דבר.
"וזרח השמש" מטיל על הקורא למצוא עומק בדמויות שטוחות, רבדים בדיאלוגים תפלים.
ללא ההילה ההיסטורית הרי שנמצא לפנינו רומן רזה שמתוך גסות דווקא
מתאר רק את השכרות, האלימות והבטלה מתוך עיני אימפוטנט חסר תקנה.

מי שאוהב את הרומן יגיד שזה בדיוק העניין, זה "הדור האבוד" של ראשית המאה
זו חבורה המייצגת את המודרנה כולה, המואסת בבתי הקפה ומחפשת אומנות בלחימה עם הפר.
ואמנם גם המבקרים יסכימו ש"וזרח השמש" הוא בבואה של העידן המודרני,
עידן בו גבולות האומנות לא הפסיקו להימתח. אלא שבעוד האחד משבח את הגיוון
השני בוכה על אבדן הצורה.

שאלה פוסט-מודרנית תהיה, מי כאן השמרן?

אחד הספרים האהובים עלי ביותר. קראתי אותו כבר מספר פעמים, ובכל פעם אני נהנה ממנו מחדש.
אני מאד אוהב את כתיבתו של המינגווי, ואיני זוכר שפגשתי עוד סופר שמיטיב כל כך להבין ללבם של גברים, ולתאר בצורה מעוררת אמפטיה את חיבוטי הנפש של גבר בעידן המודרני.
מומלץ מאד.

פעם ניסיתי לקרוא את 'הזקן והים' של המינגווי ולא הצלחתי. כנראה היה משהו מאוד יבש בכתיבה שלו,
אז הפסקתי.
אחרי כמה זמן ניסיתי לקרוא את אותו הספר שוב והפעם הצלחתי לסיים.
אבל לא כך כך הבנתי על מה ההתלהבות ולא חזרתי לנסות לקרוא ספרים אחרים שלו.
המשפטים הקשים האלו, הקצרים. כנראה היו אלו הדברים שהרחיקו אותי.
ואז קראתי את ו'זרח השמש', סתם כי נתקעתי בספר אחר והייתי חייב לקרוא משהו אחר להתרעננות.
ריבאונד בוק - kind of thing...
וזה היה שונה. ואני לא מתכוון רק על חווית הקריאה - שכשלעצמה הייתה מאוד טובה - אלא על כל הדרך לספר סיפור ועל האופן ליצור דמויות.
לא דרושה עלילה מפוארת ו/או סגנון כתיבה לירי ופיוטי כדי להעביר רגשות כל כך חזקים.
אדרבה, דווקא הכתיבה הנוקשה והאינפורמטיבית הכרחית כדי להעביר סיפור פשוט באופן טוב כל כך.
כמו כן, הצורה בה מציג המינגווי את בדמויות שלו. הוא לא חושף אותם בבת אחת. הוא לא מסיר שכבה אחר שכבה עד שסוד מתגלה.
הוא מספר את הסיפור ומציג את הדמויות כאילו אנחנו, הקוראים, יודעים עליהם הכל.
העובדה שמספר הסיפור - ג'ייק בארנס - אימפוטנט, אינה מוצגת באופן ישיר מצד אחד, ומצד שני אינה מוסתרת. היא נמצאת שם. כאילו כל קורא וקורא שותף לבעיות של גיבורי הסיפור ואין צורך לבלבל עליהן את השכל.
אז בלי מילים מיותרות, פשוט תקראו.

אחד הטובים ומהמובחרים שלו .דרכו וממנו התוודעתי לסופר הנהדר הזה לפני 30 שנה ועד היום אני חוזרת לקרוא את חלק מספריו