ספרון שטותון.
מארק טרייס היה רק בן 14 כשהתבקש להכין חיקוי של דיקנס כשיעורי בית והוא מכין חיקוי משובח, שכמעט מביא אותו למנהל בית הספר. המורה הנזעם מחזיר לכולם את שיעורי הבית ולמארק לא. הוא מוציא את הדף ומבקש בקול מאיים לדעת מהיכן העתיק את שיעורי הבית ולא, יובא למנהל. מארק נשבע שהוא כתב. המורה מוציא פתק צהוב המוביל למנהל ומארק "נשבר": "זה מרשומות מאמריקה". המורה נרגע.
אבל אין רשומות מאמריקה, רק רשומות מועדון הפיקוויקים. אחד אפס למארק.
מארק ניחן בעין "רגישה" לסגנון ויכול לחקות סגנונות של סופרים מפורסמים. כשהוא בן 17 ומגיע לשנת שבתון לצרפת, לשיפור השפה, הוא מתנסה בחיקוי המינגווי והחיקוי מגיע איכשהו לסוכן העוסק בקניית ומכירת מין שכאלה. הסוכן מוכר את החיקוי כהמינגווי לא ידוע, כשהוא בעצמו משוכנע באמיתות הסיפור האבוד. בלי קשר, מארק מובא למשטרה וחוזר די מהר לאנגליה. החיקוי "המקורי" אמור להכניס כמיליון דולר...
מארק מתחיל ללמוד באוניברסיטה בלונדון ומוצא עבודה אצל המו"ל של חוברת לספרות בשם ליטל ריוויו ונעשה עורך משנה. מפה לשם יש גם חיקוי לגרהם גרין וגם לרואלד דאל. הליטל ריוויו על סף הגיליון ה-500 והנה חיקוי לג'יימס שרווין, שבדיוק החזיר נשמתו לבורא. המגזין מודפס, האלמנה של שרווין לא מרוצה ובאה ל"שוחח" עם טוני העורך הראשי, המתכנן פרישה.
איך ייגמר הכל? התחיל באנגליה בכפר, המשיך בסוהו בלונדון ונגמר ביוון. יאסו.
בסה"כ מהתלה חביבה, שלו תעובד בידי מישהו מוכשר כסדרת טלוויזיה זה יכול להיות משעשע מאוד.

#
לא שמעתי מעולם על בלבין. זה לא מפתיע: הוא סופר בריטי די פורה, הכותב בעיקר ספרי נוער. לא יודעת אם תורגם, מעבר לספר הזה, שהוא הראשון שכתב למבוגרים. לפי מה שכתוב בדף הביוגרפיה שבסוף הספר, בלבין – שלא בדומה לסופרי נוער מוכרים יותר – בוחר כנושאים לספריו, דילמות חברתיות שנויות במחלוקת, כמו יחסים אסורים בין מורה ותלמידה, פדופיליה, אונס, הומוסקסואליות. האם זה מצביע על הורים בריטים יותר ליברלים מהורים ישראלים? או שהם פחות מעורבים בתוכן הספרותי שילדיהם קוראים? יתכן. הרושם שנוצר אצלי, בעיקר מתחילת המלחמה הנוכחית, שהורים ישראלים מנסים לטשטש עבור ילדיהם את המציאות והיו מתקשים עם תכנים מהסוג שהזכרתי.

הספר הזה עוסק בעולם הספרות. מארק, צעיר בודד שגודל על ידי אם חד-הורית, שעבר את גיל ההתבגרות המייסרלגמרי לבדו, כשספרים משמשים חבריו היחידים. הוא מפתח כישרון לכתוב בסיגנון של סופרים אותם הוא קורא, משלם על זה בנזיפה קשה בתיכון ובהאשמה שהעתיק סיפור ומשם מתגלגל הסיפור להרפתקאות אפשריות בהחלט שהכישרון שלו מזמן לו. דמותו של מארק מעוצבת באמינות רבה והסיפור מעניין מאד וכולל התייחסות קצת צינית ומאד אירונית לעולם הספרות (שממה שאני יודעת – אני לא מכירה באופן אישי את העולם הזה – נראה לי דומה למדי למה שמתרחש בו גם פה, לא רק בלונדון)

זה ספר כתוב היטב בסיגנון בריטי מובהק, שכבר הפך מוכר מאד: תאורים לא מתלהמים, נכונות להתייחס עניינית גם לנושאים לא מחמיאים, עיצוב דמויות ענייני ואמין. כתיבה טובה, בחירה טובה של נושא, זו לא ספרות גדולה, אך הוא עזר לי לעבור שעה של המתנה בלי לשים לב לשעון. ועל הדרך העלה בדעתי שגניבה ספרותית (במובן של העתקת פיסקאות, תיאורים או רעיונות) היא מגונה בעיני ואני מתקשה לסלוח לסופר שעושה את זה. אבל לגבי "גניבת" סיגנון, ואפשרות של הטעיית מומחים במקורו של הסיפור, אין לי דעה חד-משמעית. הוא עימת אותי עם העובדה, שבעוד אני יורקת אש ולהבות לגבי סוג אחד של גניבה, אני לא מתקשה לחיות עם סוגים אחרים. מודעות די עגומה, לדעתי.

זהו ספרו הראשון של דיוויד בלבין למבוגרים, ואני חושבת שעדיף שימשיך לכתוב לנוער, כי היו חסרים לי בספר הרבה דברים שאני לא יכולה לשים עליהם את האצבע.

הרעיון אדיר, חיקוי סופרים גדולים בצורה מעתיקת נשימה, אבל הכתיבה עצמה היתה קצת פשוטה מדי ולא הכי מעניינת, אני אוהבת לקרוא ספרים שיש בהם שפה עשירה, ואולי עבודת התרגום עצמה הרסה קצת את חוויית הקריאה, ובגלל זה תמיד עדיף לקרוא שפת מקור...

הספר חמוד וזורם, אבל מדי פעם נתקע, הוא קצת מבולבל וזורק כל הזמן שמות של סופרים גדולים לכל עבר אבל לא ממש עושה איתם משהו בגדול...

מה שכן, הקריאה בו מסתיימת גם מהר מדי, ולא שהתעניינתי בדיוק להמשיך לקרוא, הוא לא הכי מרגש ונוגע... דברים כמו התאהבויות ומוות קורים בו וזה פשוט לא עשה לי כלום.

מה שאני חושבת זה שהכותב צריך אולי להמשיך לכתוב לנוער, הוא עדיין לא בשל למבוגרים, לפי דעתי.

אני תמיד לוקחת איתי דברים הלאה מספרים כמו הארות, תובנות ושאר ירקות, פה לא היה לי מה לקחת ולהעביר הלאה, לצערי.

אם אתם ממש ממש ממש ממש משועממים, אז תקראו, יעביר לכם את הזמן, הנאה לא מובטחת, זה מאוד אינדבדואלי.

בסך הכל נער מבריק, בעל כישורי חיקוי יוצאי דופן, ושום דבר יוצא דופן בעצם לא קורה שם מלבד כישרון החיקוי וזהו.

היה אפשר בהחלט לגרום לעלילה להיות רוויה יותר מבחינה שפה ספרותית, אם כבר מזכירים ענקי ספרות כמו המינגווי וכו'...
אבל זה לא קרה.

א כ ז ב ה.
ושוב, על טעם ועל ריח אין מה להתווכח, יתכן ויהיו כאלה שיאהבו. אני פרווה עליו. לא בשרי ולא חלבי.

מתכתב עם דפוק וזרוק בפריז ובלונדון. העלילה מרתקת והדמות של מארק אניגמטית לאורך הספר. איך שהספר מסתיים הופך את הספר לסטירה על תעשיית הספרות.

לא נפלתי מהכיסא.
הדמות שבלבין בנה יוצאת מאוד מתנשאת - ולא מתנשאת-סלינג'רית שאתה חש כלפיה חמלה והבנה ורצון להיות החבר הכי טוב שלה - ומעצבנת, מה שגורם לכך שכל העלילה ,שמסתובבת סביבה וגם מסופרת מנקודת מבטה, לא ממש מעניינת.

בין אם זה הרומן שלא התממש, או בעל החנות המבוגר שהוא עבד בשבילו, או התרמית שהוא היה שותף לה - בשום רגע במהלך הספר לא חשתי רצון שיהיה לה טוב או שהאמנתי ביכולת שלה להתגבר על המכשולים שלה בעצמה.

ספר כיפי ומעניין. קראתי בנשימה אחת ומאוד נהניתי. זו לא יצירת מופת אבל בהחלט מרגש.

רעיון מבירק ומעניין. הביצוע מעט רדוד. מתאים יותר לבני הנעורים.