ביקורת ספרותית על החקיין מאת דייוויד בלבין
ספר טוב

---

#
לא שמעתי מעולם על בלבין. זה לא מפתיע: הוא סופר בריטי די פורה, הכותב בעיקר ספרי נוער. לא יודעת אם תורגם, מעבר לספר הזה, שהוא הראשון שכתב למבוגרים. לפי מה שכתוב בדף הביוגרפיה שבסוף הספר, בלבין – שלא בדומה לסופרי נוער מוכרים יותר – בוחר כנושאים לספריו, דילמות חברתיות שנויות במחלוקת, כמו יחסים אסורים בין מורה ותלמידה, פדופיליה, אונס, הומוסקסואליות. האם זה מצביע על הורים בריטים יותר ליברלים מהורים ישראלים? או שהם פחות מעורבים בתוכן הספרותי שילדיהם קוראים? יתכן. הרושם שנוצר אצלי, בעיקר מתחילת המלחמה הנוכחית, שהורים ישראלים מנשים לטשטש עבור ילדיהם את המציאות והיו מתקשים עם תכנים מהסוג שהזכרתי.

הספר הזה עוסק בעולם הספרות. מארק, צעיר בודד שגודל על ידי אם חד-הורית, שעבר את גיל ההתבגרות המייסרלגמרי לבדו, כשספרים משמשים חבריו היחידים. הוא מפתח כישרון לכתוב בסיגנון של סופרים אותם הוא קורא, משלם על זה בנזיפה קשה בתיכון ובהאשמה שהעתיק סיפור ומשם מתגלגל הסיפור להרפתקאות אפשריות בהחלט שהכישרון שלו מזמן לו. דמותו של מארק מעוצבת באמינות רבה והסיפור מעניין מאד וכולל התייחסות קצת צינית ומאד אירונית לעולם הספרות (שממה שאני יודעת – אני לא מכירה באופן אישי את העולם הזה – נראה לי דומה למדי למה שמתרחש בו גם פה, לא רק בלונדון)

זה ספר כתוב היטב בסיגנון בריטי מובהק, שכבר הפך מוכר מאד: תאורים לא מתלהמים, נכונות להתייחס עניינית גם לנושאים לא מחמיאים, עיצוב דמויות ענייני ואמין. כתיבה טובה, בחירה טובה של נושא, זו לא ספרות גדולה, אך הוא עזר לי לעבור שעה של המתנה בלי לשים לב לשעון. ועל הדרך העלה בדעתי שגניבה ספרותית (במובן של העתקת פיסקאות, תיאורים או רעיונות) היא מגונה בעיני ואני מתקשה לסלוח לסופר שעושה את זה. אבל לגבי "גניבת" סיגנון, ואפשרות של הטעיית מומחים במקורו של הסיפור, אין לי דעה חד-משמעית. הוא עימת אותי עם העובדה, שבעוד אני יורקת אש ולהבות לגבי סוג אחד של גניבה, אני לא מתקשה לחיות עם סוגים אחרים. מודעות די עגומה, לדעתי.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על החקיין