****




היה איזה מישהו שעבדתי איתו פעם, שהיתה לו, בין שלל הבעיות הפרסונליות האחרות שלו, דרך קצת אידיוטית לתאר את מה שהוא רוצה. אחד הביטויים החביבים עליו היה "אפקט הוואו". הוא היה נכנס אליי לחדר ואומר, "כן, זה בסדר והכול, אבל חסר לי כאן את אפקט הוואו". בשלב הזה בדרך כלל התחשק לי להכניס לו סטירה או לפרוץ בצחוק, אבל תמיד הייתי יושב בשקט, מגחך בלב ומהנהן. אפקט הוואו, עלק.

הספר הזה עלול לעצבן את מי שמחפש עלילה ברורה בספרים שהוא קורא. מצד שני, למרות שבאמת תחושת ההתחלה, האמצע והסוף כאן אינם חד משמעיים, ולי אין תמיד סבלנות לספרים שהסיפור הוא לא מרכיב דומיננטי בהם - מצאתי את עצמי מרותק כבר מהעמודים הראשונים למה שזה-לא-יהיה שיש כאן. אולי אפשר לקרוא לזה אפקט הוואו.

ואפקט הוואו גרם לי, אחרי עשרים שלושים עמודים, לדפדף לדפים הראשונים של הספר ולפעור, ממש פיזית, את פי אל מול הגילוי שמדובר בספר שיצא לאור ב-1988, כשמייקל שייבון היה בן עשרים וחמש. יש כאן פסקאות שהייתי זקוק לשתי תקופות חיים מלאות כדי לייצר. אולי. הוא כל כך ידען ומדוייק ולא שיגרתי, עד שהסיפור המינורי על משולש אהבים בין בן-של-מאפיונר מבולבל מינית, היפסטרית (כשעוד לא המציאו את המושג) סקסית עם מניירות של ליידי גאגא והומוסקסואל יפה מידות ותואר, צנח אצלי בסדר העדיפויות עד למקום לא ריאלי ברשימה.

הספר היה מקבל אצלי את מלוא חמשת הכוכבים אילו לא איבד גובה בחלקו האחרון והפך להיות קצת מבולבל מדי, ויותר מכך - אילו לא הבנתי מתישהו שחסר לי בו משהו. שנראה שאני כבר לא מסתפק רק בכתיבה טובה - אפילו לא מופתית. כשאני קורא ספר, אני רוצה להרגיש משהו מעבר לקריאה עצמה - לצחוק, להתעצב אל לבי, או לחשוב מחשבות על עצמי ועל החיים. את כל מה שהספר הזה עשה לי, הוא עשה בצורה ספרותית, ולצערי, זה לא מספיק טוב.


****

אהבתי את כל ספרי שייבון שקראתי, את חלקם יותר ואת חלקם פחות, אבל אהבתי את כולם. כשראיתי את זה על המדף, ספר הביכורים שלו, הייתי חייבת לשלוף אותו... (כן, למרות הכריכה הזוועתית. האשמה היא של עם-עובד, כרגיל.)
נהניתי ממנו, באמת, וגם היה בו משהו מנחם שאני לא יודעת להסביר. יש ספרים שעושים את זה.
מבחינה לשונית הוא היה מאוד... איך לומר... עליז. צוהל. היה לי תענוג אמיתי לטוס לאורך השורות. המשפטים מתלקחים יותר מהר מזיקוקים, כל תמונה הגיונית כל עוד אתה ממש חושב עליה והמטאפורות ראוותניות. פיטסבורג, אם אגיד לפי הספר הזה (היות ומעולם לא הייתי שם) נשמעת כמו מקום נחמד לגור בו.
אבל היו לי גם כמה בעיות איתו.

ארט בכסטין סיים את לימודיו באוניברסיטה, עומד להתחיל לעבוד בחנות ספרים ויש לו עוד קיץ קסום אחד אחרון לפני שהוא עומד להקדיש את עצמו לקריירה רצינית כלשהי. תוך כדי עבודה על העבודה האקדמאית האחרונה שלו, הוא פוגש בחור בספריה שמנסה לפלרטט איתו. ארט דוחה אותו בנימוס והם מתיידדים. הבחור הזה (שאגב גם לו קוראים ארתור, וזה עבד מצויין יותר משציפיתי שזה יעבוד) מושך אותו לעולם מרגש ומלהיב של חברים חדשים, הסתבכויות מיניות שונות, כסף וכוח.

המסיבה הראשונה שהוא הכיר לו כבר הייתה מאוד אינטנסיבית, אתה מכיר הרבה אנשים חדשים, סגנונות דיבור והתנהגויות כלשהן. מאוד התרכזתי בחלק הזה, בטוחה שכל האנשים דומיננטים וחשובים לעלילה, אבל הסתבר שזה היה רק "תפאורה" או "הכנה" לרומן עצמו. בסוף רובם נעלמו לי בהמשך בין הדפים וכמעט ולא הופיעו שוב.

אני אוהבת כתיבה וירטואוזית, אבל לא לשמה. אתם יכולים לקרוא לי "כפייתית-עלילה" אבל אני אוהבת לקרוא משהו שייגע בי דרך עלילה, דמויות, רקע, אווירה, תפאורה, משהו. בשליש האחרון של הספר הייתה עלילה כבדה עם המאפיה ועם החברה הבכיינית והמרגיזה של ארט. פלוקס. (בחיי, זה השם שלה). נראה היה לי שמייקל שייבון מצליח לבטא את הגברים ברומן הראשון שלו בצורה משכנעת, אבל את הנשים הוא לא לגמרי הצליח לתאר. רובן היו שטוחות ומטומטמות. פלוקס הרגישה לי כמו גוש מהלך של תלבושות, ציטוטים, שיטות פיתוי, יופי פראי ודמעות. והכי הפיל אותי היה משפט שכתבה לו במכתב שלה בחצי השני של הספר: "יש רק מקום אחד בעולם שאליו אתה אמור להכניס את הפין שלך - לתוכי." ואו. לא הצלחתי להבין אם הניצוץ הקטן של ההומור האינפנטילי שהיה כאן היה מכוון על ידי שייבון או על ידי הדמות.

הייתי מאוד נבוכה מהצורה בה העלילה הסתיימה. אני אמנם לא יודעת הרבה על המאפיה בפיטסבורג, אבל ממה שאני כן יודעת, זה היה נראה לי קצת בלתי סביר. למרות שהבנתי בערך באמצע הספר שהנרטור בנוי בכוונה להיות "בלתי אמין" והיעדר ה"אמת" בנרטיב גרם לי ליצור אמת משלי. אבל מה כבר יכולתי לעשות עם העובדה שארט לא הזכיר או ציין אפילו חבר אחד או מכר שהיה לו לפני עמוד מספר 1, חוץ מהאקסית? אני יכולה לחשוב שאולי ארט לא רוצה להזכיר אותם בגלל זכרונות כואבים או אולי ניסיון להתחלה חדשה בגלל איזו טראומה, או אולי, סביר יותר, ששייבון לא טרח להמציא דמויות כאלה.

כמובן שאין לשכוח ששייבון היה רק בן 22 כשהוא כתב את הרומן הזה ואני חושבת שזה רומן ביכורים מדהים ומבריק. בעיקר אחרי שקוראים את הרומנים האחרים שלו ומבינים איזו כברת דרך הוא עשה.

בקיצור, תקראו את הספר. ממליצה בחום.

אין, אין על בנים שבוכים
ואנחנו הבנים (SO CALLED) נוח לנו לקרוא עליהם ולהזדהות עמם רק תוך כדי קריאה.
קריאה על דמות כל כך מבולבלת בתקופה הסטודנטיאלית שלה ובתחילת שנות ה-20 שלה הציתה אצלי יותר מזיק של הזדהות.

לאורך כל קריאת הספר הרגשתי היתה אמביוולנטית. לא הצלחתי להחליט אם זה ספר "טוב" או לא. היו בו רגעים וקטעים מעניינים וכתובים היטב שמשכו אותי להמשיך ולקרוא, (אחרת פשוט הייתי סוגרת ומניחה בצד), ומצד שני, קראתי אותו רק לפני השינה בלילה,(נרדמת אתו פתוח על הפנים) ולא הרגשתי משיכה עזה לקרוא אותו במהלך היום- מה שקורה לי עם ספרים שאני ממש נהנית מקריאתם. סה"כ ספר בסדר,(2 וחצי כוכבים) אני אהבתי מאד ספרים אחרים של שייבון, כך שאני "שומרת לו חסד נעורים" אבל זה לא אחד המוצלחים שלו.

לא מוכרחים אלא אם כן באמת לא נשאר מה לקרוא.
הספר הוא אוסף של טיפוסים מתבגרים, לא מיוחדים וכמותם ניתן למצוא גם במחוזותינו.
כמו כן הם לא עושים ולא קורה להם שום דבר מיוחד.
זהו.

סיפורי התבגרות על פי רוב גובלים באיזשהי אינפנטיליות מסוימת, בין אם ההתבגרות של הגיבור מוקדמת או מאוחרת.
במקרה של הספר הזה ההתבגרות של הגיבור מלווה בקטעי אינפנטיליות מדודים,
רוב העלילה מתרחשת כך שיש דגש על תהליך הלבטים שקיים בהתבגרות שלו.
יש משהו מקסים בגיבור שעבר את גיל ה- 20 שלו, אבל מתנהל באיזשהי אלגנטיות ילדותית.
מה גם שבמקרה זה, הגיבור מתחבר עם דמויות בנות גילו שהן מבולבלות ומבלבלות לא פחות ממנו.
קליבלנד האופנוען, ג'יין היפה, פלוקס המוזרה וארתור הגיי - חבורה משונה ללא ספק ומה מוליד המפגש עם ארט, סטודנט בסוף התואר הראשון שלו.
הרפתקאות בשפע, מומלץ לחובבי שייבון, אבל לא רק.