מקרה מספר 1 | 1970
עלילה משפחתית
איזה מזל היה להן! גל חום באמצע החופש הגדול, בדיוק בזמן. בכל בוקר השמש התעוררה הרבה לפניהן, שמה ללעג את הווילונות הקיציים הדקיקים שהיו תלויים ברפיון על חלונות חדר השינה, והרבה לפני שאוליביה פקחה את עיניה כבר חיממה ובישרה לחות דביקה. לפני אוליביה, שתמיד התעוררה ראשונה, שאפשר היה לסמוך עליה כמו על תרנגול ולכן אף אחד בבית לא טרח לכוון שעון מעורר מאז שנולדה לפני שלוש שנים.
אוליביה, שהיתה הקטנה מכולן ולכן זכתה לישון בחדר הקטן מאחור עם הטפטים המצוירים, החדר שאותו איכלסו כולן ואחר כך גורשו ממנו כל אחת בתורה. אוליביה המתוקה כמו סוכריה, על כך הסכימו כולן, אפילו ג'וליה שלקח לה הרבה זמן להתגבר על נישולה מתפקיד התינוקת של המשפחה, תפקיד שאותו מילאה בהצלחה חמש שנים עד שאוליביה הגיעה.
רוזמרי, אמא שלהן, אמרה שחבל שאוליביה לא יכולה להישאר בגיל הזה לנצח כי היא כל כך שובת לב. הן מעולם לא שמעו אותה אומרת דבר כזה על אף אחת מהן. הן לא ידעו אפילו שמילה כזאת קיימת באוצר המילים שלה, שהיה מוגבל בדרך כלל לפקודות חדגוניות כגון: "בואי הנה, תלכי מכאן, תהיי בשקט," והשכיחה מכולן – "תפסיקי עם זה." לפעמים היתה נכנסת לחדר או מופיעה בגינה, נועצת בהן מבט רושף ואומרת, "לא משנה מה אתן עושות, אל תעשו את זה," ואז היתה פשוט מסתלקת משם ומותירה אותן עם תחושה מרירה שנעשה להן עוול גם אם במקרה נתפסו על חם באמצע איזה מעשה קונדס שסילביה נהגה להמציא.
לא היה גבול למעשי הקונדס שלהן, במיוחד בהנהגתה הפוחזת של סילביה. שלוש הגדולות היו צרה צרורה (כך הסכימו כולם), וכיוון שהיו קרובות מדי בגיל מכדי שאִמן תבחין ביניהן הפכו שלושתן למעין ילדה קולקטיבית אחת שאִמן התקשתה לייחס לה פרטים אישיים ונהגה לפנות אליה בצירוף האקראי "ג'וליה-סילביה-אמליה-או-מי-שאת," שנאמר בנימת רוגז כאילו זו אשמתן שהן רבות כל כך. אוליביה בדרך כלל לא נכללה ברשימה המייגעת הזאת; נראה שרוזמרי מעולם לא בלבלה בינה לבין האחרות.
הן הניחו שאוליביה היא האחרונה שתאכלס את חדר השינה הקטן מאחור, ושיום אחד יוסר סוף סוף הטפט המצויר התינוקי (בידי אִמן הטרודה, מפני שאביהן אומר ששכירת שירותיו של איש מקצוע היא בזבוז כסף) ויוחלף במשהו קצת יותר בוגר – פרחים או אולי סוסי פוני, למרות שכל דבר עדיף על הוורוד המזעזע שמקשט את קירות החדר שחולקות ג'וליה ואמליה, צבע שבזמנו נראה לשתיהן כל כך מבטיח בטבלת הצבעים ובדיעבד הסתבר כמחריד על הקירות, אבל אִמן אמרה שאין לה זמן או כסף (או כוח) להחליף אותו.
כעת מתברר שאוליביה נידונה לעבור אותו טקס מעבר שעברו אחיותיה הגדולות, ולהשאיר מאחור את הטפט עם הדמויות של האמפטי דאמפטי ומיס מאפט הקטנה – שהיה אגב מודבק במעוקם – לטובת "התוספת הלא מתוכננת" שעל הגעתה הקרובה בישרה רוזמרי כבדרך אגב יום קודם לכן, כשהגישה על הדשא ארוחת צהריים מאולתרת - כריכי בשר משומר ודלעת כתומה.
"זאת לא אוליביה שהיתה התוספת הלא מתוכננת?" הפטירה סילביה לחלל האוויר מבלי לכוון את דבריה למישהו מסוים, ורוזמרי הזעיפה פנים אל בתה הבכורה כאילו הרגע הבחינה בה לראשונה. נראה שסילביה בת השלוש עשרה, שעד לא מכבר היתה ילדה תוססת (רבים היו אומרים תוססת מדי), עומדת להפוך בשנות העשרה שלה לציניקנית עוקצנית.
סילביה המגושמת והממושקפת, ששיניה נכלאו לא מכבר מאחורי גשר אורתודנטי מכוער, היתה בעלת שיער שמנוני, צחוק שורקני ואצבעות ידיים ורגליים דקות וארוכות כמו של יצור מהחלל החיצון. נשמות טובות נהגו לכנות אותה "הברווזון המכוער" (ואמרו לה את זה בפניה כאילו זאת מחמאה, למרות שסילביה בפירוש לא קיבלה את זה כך), מדמיינים סילביה עתידית שמשליכה את הגשר מעל שיניה, שמה עדשות מגע, מצמיחה חזה שופע, מלבלבת והופכת לברבור. רוזמרי לא ראתה את הברבור בסילביה, במיוחד כשפיסת בשר משומר היתה נתקעת לה בגשר על השיניים.
סילביה פיתחה לאחרונה אובססיה לא בריאה לדת וטענה שאלוהים דיבר אליה. רוזמרי תהתה אם זה שלב נורמלי שעוברות נערות בגיל ההתבגרות, אולי אלוהים הוא פשוט אלטרנטיבה לכוכבי רוק או סוסי פוני. רוזמרי החליטה שמוטב להתעלם מהשיחות בארבע עיניים של סילביה עם הכול יכול. שיחות עם אלוהים הן לפחות בחינם; אחזקת פוני, לעומת זאת, עולה הון.
והתקפי ההתעלפות המוזרים שלדברי רופא המשפחה קורים משום שסילביה "גדלה מעבר לכוחותיה" – הסבר רפואי מפוקפק ביותר (לדעתה של רוזמרי). רוזמרי החליטה להתעלם גם מהתקפי ההתעלפות. זו בוודאי רק דרכה של סילביה למשוך תשומת לב.
רוזמרי התחתנה עם אביהן, ויקטור, כשהיתה בת שמונה-עשרה – מבוגרת רק בחמש שנים מסילביה כעת. הרעיון שתוך חמש שנים סילביה תהיה מספיק בוגרת כדי להתחתן עם מישהו נראה לרוזמרי מגוחך וחיזק את דעתה שהוריה שלה היו צריכים להתערב ולמנוע ממנה להתחתן עם ויקטור, להצביע על העובדה שהיא בסך הכול ילדה והוא גבר בן שלושים ושש. לעיתים קרובות היא מצאה את עצמה משתוקקת למחות בפני אמה ואביה על חוסר תשומת לב הורית, אבל אמה נפטרה מסרטן הקיבה זמן קצר אחרי שאמליה נולדה ואביה התחתן שוב ועבר לאיפסוויץ', שם בילה את מרבית ימיו אצל סוכני ההימורים ואת מרבית לילותיו בפאב.
אם בעוד חמש שנים תביא סילביה הביתה ארוס חוטף קטינות בן שלושים ושש (במיוחד אם הוא יטען שהוא מתמטיקאי דגול), רוזמרי חשבה שהיא בטח תחתוך לו את הלב עם סכין קצבים. המחשבה הזאת היתה כל כך נעימה עד שהבשורה על "התוספת הלא מתוכננת" נשכחה זמנית ורוזמרי הרשתה להן לרוץ לאוטו-גלידה שהכריז על נוכחותו המלודית ברחוב.
השלישייה סילביה-אמליה-ג'וליה ידעה היטב שאין דבר כזה "תוספת לא מתוכננת," וש"העובר," כפי שסילביה התעקשה לקרוא לו (היא אהבה ביולוגיה), שגרם לאִמן להיות כל כך עצבנית ועייפה היה בוודאי הניסיון הנואש האחרון של אביהן להביא בן. הוא לא היה אבא מהסוג שאוהב לפנק בנות, הוא לא הפגין חיבה כלפי אף אחת מהן, רק סילביה הצליחה לפעמים לזכות בהערכתו מפני שהיתה "טובה במתמטיקה." ויקטור היה מתמטיקאי וחי חיי רוח נשגבים שלמשפחתו לא היתה בהם דריסת רגל. זה היה קל לאור העובדה שהוא כמעט לא בילה במחיצתן: או שהיה במחלקה בקולג', או בכיתות הלימוד, או שהסתגר בחדר העבודה שלו בבית, לפעמים בחברת תלמידיו אבל בדרך כלל לבדו.
אביהן מעולם לא לקח אותן לבריכה, מעולם לא שיחק איתן משחקי קלפים מלהיבים, מעולם לא העיף אותן באוויר ואחר כך תפס אותן, הוא לא נדנד אותן על נדנדה, מעולם לא לקח אותן לשיט בנהר או לטיולים רגליים בטבע או לביקורים מחכימים במוזיאון פיצוויליאם. הוא היה בחזקת נפקד יותר מאשר נוכח, ואת כל מה שהיה – ומה שלא היה – ייצג קודש הקודשים של חדר העבודה שלו.
הן היו בוודאי מופתעות לדעת שחדר העבודה הזה היה פעם טרקלין שטוף אור שנשקף אל נוף הגינה האחורית, חדר שבו נהנו דיירי הבית הקודמים מארוחות בוקר נעימות, חדר שבו העבירו נשים את שעות אחר הצהריים בתפירה ובקריאת ספרי רומן-רומנטי, ובערבים נהגו להתאסף בו בני המשפחה למשחקי קלפים או שבץ-נא תוך כדי האזנה לתסכיתים ברדיו. את כל הפעילויות הללו רוזמרי הנשואה הטרייה ראתה בעיני רוחה כשהבית נקנה בשנת 1956 במחיר שהיה מעל ומעבר לתקציב שלהם, אבל ויקטור מיד ניכס לעצמו את החדר והצליח איכשהו להפוך אותו למקום קודר נטול אור, דחוס במדפי ספרים כבדים, ארונות מכוערים מעץ אלון וצחנת הסיגרים הלא קטומים שעישן. אובדן החדר עצמו היה כאין וכאפס לעומת אובדן אורח החיים שבו תיכננה רוזמרי למלא אותו.
מה בדיוק נהג לעשות בחדר ההוא היה תעלומה בעיני כולם. משהו שהיה כנראה חשוב עד כדי כך שחיי המשפחה היו חסרי ערך לעומתו. אמא שלהן אמרה שהוא מתמטיקאי דגול שעובד על איזה מחקר שיום אחד יעשה אותו לאדם מפורסם, אבל בהזדמנויות הנדירות שבהן הצליחו להעיף מבט חטוף באביהן בשעה שעבד, נראה שכל מה שהוא עושה זה לשבת ליד שולחן העבודה שלו ולבהות באוויר במבט זועף.
אסור היה להפריע לו כשהוא עבד, במיוחד לא הפרעות של ילדות פראיות שצווחות וצורחות. חוסר יכולתן המוחלט של אותן ילדות פראיות להימנע מהצווחות והצרחות (שלא לדבר על הצעקות, ההתייפחויות והיללות המוזרות כמו של עדת זאבים, שוויקטור מעולם לא הצליח לרדת לחקרן) גרם למערכת יחסים שברירית בין האב לבנותיו.
העונשים החמורים של רוזמרי לא הרשימו אותן יותר מדי אבל מראה ויקטור יוצא בכבדות מחדר העבודה שלו, מרוגז כמו דוב שהעירו אותו מתרדמת החורף, היה למרבה הפלא מבעית, ולמרות שכל חייהן הוקדשו לקריאת תיגר על כל האיסורים של אִמן, מעולם לא עלה בדעתן לתור מבפנים את חדר העבודה של אביהן. הפעמים היחידות שבהן הובלו לתוך מעמקי מאורתו הקודרת של ויקטור היו לצורך עזרה בשיעורי בית במתמטיקה.
זה לא היה כל כך נורא מבחינתה של סילביה, כי לה היה לפחות סיכוי להבין את סימני העיפרון השמנוני שבהם כיסה ויקטור חסר הסבלנות אינספור גיליונות נייר חשבון, אבל לדידן של ג'וליה ואמליה, הסימנים המשונים של ויקטור היו מסתוריים בדיוק כמו כתב חרטומים עתיק. אם הן חשבו בכלל על חדר העבודה, והן ניסו לא לחשוב עליו, הוא נראה להן כמו חדר עינויים. ויקטור האשים את רוזמרי בחוסר הכישרון המתמטי שלהן – אין ספק שהן ירשו את המוח הנשי הפגום של אִמן.
אמו של ויקטור, אלן, תרמה לשנות ינקותו הראשונות נוכחות מתוקה ונעימה עד שנלקחה לבית משוגעים ב-1924. ויקטור היה אז רק בן ארבע, והוחלט שמוטב שלא יבקר את אמו במקום מגוריה המביך, אי לכך הוא גדל כשהוא מדמיין אותה בעיני רוחו כמו חולת נפש מטורפת על פי מיטב הסגנון הוויקטוריאני – לבושה בכתונת לילה ארוכה לבנה, שערה פרוע, משוטטת בלילות במסדרונות המוסד ומפטפטת שטויות כמו ילד – ורק בשלב הרבה יותר מאוחר בחייו הוא גילה שאמו לא "השתגעה" (המונח שבו השתמשה המשפחה) אלא סבלה מדיכאון חמור לאחר לידה בעקבות לידת תינוק מת, והיא לא התנהגה כמטורפת ולא פטפטה הבלים אלא חיתה בעצב ובבדידות בחדר מעוטר בצילומים של ויקטור עד שמתה משחפת כשוויקטור היה בן עשר.
אוסוואלד, אביו של ויקטור, שיגר בינתיים את בנו לפנימייה, וכשהוא עצמו מת בתאונה מצערת של נפילה למימיו הקפואים של האוקיינוס הדרומי, קיבל ויקטור את הבשורה בשלווה וחזר לעסוק בבעיה המתמטית הקשה במיוחד שעל פתרונה עבד.
לפני המלחמה היה אביו של ויקטור אחד מאותם יצורים אנגליים מסתוריים וחסרי תועלת שעסקו בחקר וגילוי הקוטב הדרומי, וויקטור שמח למדי שכבר לא יצטרך לעמוד בציפיות המתבקשות מהדימוי ההרואי של אוסוולאד מגלה הארצות ויוכל להצטיין בתחומו שלו, הפחות נועז.
