***




היום הקראתי את הספר הזה לבתי ששאלה אותי, "אבא, אין באמת בפנים ציפור כזאת עם מגרות, נכון?". לא, מתוקה, אמרתי. איזה חרא ניו אייג'י.


אני רק יכול לתאר לי שכל אלה שהשתפכו כאן על הספר ממשיכים לקנות ספרי מתנה בחנויות ספרים, מתעלפים מהמשמעויות העמוקות של "החתיכה החסרה" - ויש להם בבית את כל הסדרה.



זוועה.

הביקורת מוקדשת לנכדתי בת ה-7 ולאלון דה - אלפרט שכתב ביקורת מאד לא אוהדת לספר ילדים זה.
לפני החג מצאתי את הספר זרוק בפינת הרחוב בקרבת פחי האשפה.
מישהו "עשה פסח" והחליט שיש לפנות מקום אבל ליבו לא אפשר לו כך סתם להשליך לפח .
היו שם ספרי לימוד וחוברות עבודה של ילדה ששמה לירון שבשנות ה-90 הייתה בגילה של נכדתי. מכאן שהיום היא אשה צעירה.
אני מניח שספר הזה חרוט בליבה כי מטבעם של זכרונות הילדות להשאר חקוקים לכל ימי חיינו כמובן שגם ספרים. לכן האחריות בבחירת ספרי ילדים רבה מאד.
הספרים שקראתי ואלו שהקריאו לי בילדותי זכורים לי טוב יותר מאלו של העת האחרונה. אני מניח שזה משותף לכולנו. מעניין וחשוב לשים לב לכך.
די לי לפטפט כשאני מתחיל בכך בעיקר בנושאי חינוך איני יודע להפסיק רק דחיפות מרפק של רעייתי באות לרמוז לי שחלק מהנאלצים לשמוע אותי זה ממש לא מעניין ובכלל כבר אני חוזר על עצמי וכולם מכירים את דעותי. אחזור לצפור האיורים ב"צפור הנפש" פרי ידיה של נעמה גולומב פשוטים אך מביעים היטב את התחושה של אותה "ציפור" שנמצאת בכל אחד מאתנו. לעיתים סובלת, לעיתים עליזה, כשעצובה גורמת לנו להתכנס בתוך עצמנו. וממלאת אותנו באושר כאשר אנו זוכים לחיבוק. יש לה לאותה ציפור מגירות ולכל מגירה מפתח, אבל לא תמיד המגירות הללו נשלטות.
לא מגירת השמחה לא מגירת העצב ולא מגירת הכעס וכך המגירות האחרות . החשוב הוא לדעת המחברת שנדע להאזין לרגשות הנעולים באותן מגירות. נכדתי האזינה בקשב רב ובקשה שאקריא שנית.
מבחינתה הספר היה "שווה" האזנה נוספת בדרך כלל זה לא כך בעידן הטלוויזיה והמחשב, אלו מושכים יותר מספר מיושן (שנות ה-90) שדפיו הצהיבו וכריכתו ממש כבר לא משהו.
מבחינתי היא הביעה דעתה כשנשאלה כיצד הספר, בקשה שאקריא לה אותו שוב בפעם הבאה שתבקר ובכך קבעה להעביר אותו לארון הספרים למדף ספרי הילדים ששם שוכנים זה לצד זה בו ספרים מזמן היותי ילד. בעיקר ספרים של לוין קיפניס, ביאליק ומרים ילן שטקליס . מהימים שהקראתי לבני בורלא , ע. הילל,יהודה אטלס. וכעת ספרים חדשים שבינם טובים מאד ופחות טובים של נכדי. (-:

לא חברים שחררו אותנו מזה. למה צריך מגירות בנפש. למה הכל שם מסודר כל כך.
נפש זה בלאגן וטוב אולי שכך. עזבו אותכם מסדרים כאלו השאירו את זה ליועצות ולפסיכולוגים בבתי הספר.
הם גם כן צריכים פרנסה. תנו לנפש חופש. עזבו את המגירות. עזבו את המחשבות האגוצנטריות מי אני? מה אני?
למה אני? מעט עלי אני באופי שלי די אנרכיסט וברגע שמתחילים לעשות לי סדר במחשבות זה מלחיץ אותי.
אני מאמין בסדרים האלו ובטח לא בספרי ילדים. בסולם סבא של דוד מדורג נמוך.

השם של הספר סקרן אותי וקצת גרם לי לפקפק בו, אז פשוט פתחתי אותו וצללתי פנימה. האיורים המינמליסטים, השפה הגבוהה והפרשנות הסמוייה הזכירו לי את "הנסיך הקטן". עוד ספר שמתיימר להיות ספר ילדים אבל באמת ובתמים, מתאים יותר למבוגרים.
אהבתי את הרעיון, את הביצוע פחות.
בכל מקרה התרגשתי מהעומק.

קודם כל אצלי הספר פחות מתוח ויותר כהה ושנית כשאני בלחץ הוא מרגיע אותי ועוזר לי לשכוח את הכעס ולישקוע עמוק עמוק בשינה טובה.

קיבלתי אותו במתנה בגיל 17 מהחבר שלי (היום הבעל...), ומאז יש לו אצלי מגירה חמה בנפש :)
ממחיש, מבאר ומעביר אאת הרעיון הסבוך הזה - נפש האדם.
מקורי ומקסים.

זה מצחיק.. רק מלראות את העטיפה של הספר הלז עולה באפי ריח התקופה בה הייתי בכיתה ט'(לפני שנים רבות מאד...) כל זאת מכיון שחברה ממש טובה שלי, אומנית בחסד עליון, הכינה לי את הספר לגמרי בעצמה. (כולל איורים שלה) מה שמוביל אותי לספר עצמו- חושבני שהנקודה העיקרית בספר היא לא החידוש שבו אלא החכמה לבטא דברים מורכבים בצורה פשטנית ונוגעת ללב. אהבתי אותו בזמנו. וכך גם עתה.

אחד מספרי הפסיכולוגיה הטובים ביותר לילדים.
כתוב היטב, הן להנאת הקורא (והמקריא) והן להנאת
הילד ששומע ולאט לאט מפנים את הנושא החשוב
של הכרת הנפש הפנימית שלנו.
מעולה לפיתוח אינטיליגנציה רגשית ואיזון אישי נפשי
(למבוגר המקריא ולילד) תוך הנאה צרופה.

לדעתי זה ספר ניפלא שאמור לינגוע בלב כולם הפעם הראשונה שקראתי אותו היתה בתחילת כיתה א'. (חברה שלי לימדה אותי קרא וכתוב)