“יש ויכוח שלם, די גדול, בקשר בין ספרים וסרטים שנעשים על פיהם. האם הסרט עולה על הספר, טוב כמעט כמו הספר, או לא בר השוואה בכלל. בשאלה הזאת אני פיתחתי תיאוריה שאומרת שסרטים טובים נעשים על בסיס ספרים בינוניים. זה משהו שנותן ליוצר הסרט בסיס טוב ליצירה, בלי לבלום לו את הדימיון והיצירתיות במחסומים של יראת כבוד לטקסט או פחד מהביקורת של עדות המעריצים או שום דבר דומה לזה. ויש דוגמאות: מרי פופינס, למשל. ספר בינוני, סרט מעולה. או עגבניות ירוקות מטוגנות. אז פאני פלאג כתבה את עגבניות ירוקות מטוגנות, ספר בינוני עד חלש על אחוות נשים בעיירה דרומית בארצות הברית ומעברי דורות, והיא התפרסמה כי עשו מהספר שלה סרט, והסרט ממש ממש טוב. ועדיין אופטימיות לא פסה מהעולם, ואפשר לחשוב שגם אם מישהי כתבה ספר בינוני, זה לא אומר שהספרים האחרים שלה לא יכולים להיות ממש טובים. אז שוב, עיירה דרומית בארצות הברית. נורמה, אישה בגיל העמידה, קצת היסטרית והרבה דואגת, מוזעקת לבית החולים כי הדודה שלה אלנר טיפסה על סולם ליד עץ התאנה, נעקצה מצרעות, נפלה ואיבדה הכרה. זה מדאיג כי אלנר מבוגרת ופזיזה. כמה מבוגרת? לא ממש יודעים, כי אחותה של אלנר, אמאשל נורמה הסתירה את התנ"ך המשפחתי שבו רשומים שנות הלידה של כולם, כדי שלא יידעו בת כמה היא, ואחר כך מתה וסוד התנ"ך וגם הגיל של האחיות הלך איתה אל הקבר. אבל לא נדקדק בדקויות. אלנר בת שמונים ומשהו, אולי כבר בת תשעים, עצמאית להחריד, לא מוכנה לשמוע על שום פתרון מוגן או ממוסד שהוא, ועוד מתעקשת לעשות דברים כמו ריבת תאנים שמחייבת כמובן לטפס על העץ ולקטוף את התאנים. בקיצור, אין פלא שנורמה מתעלפת. בבית החולים לוקח זמן להרגיע את נורמה המבוהלת, ועד שעושים את זה מתברר שאלנר חטפה הלם אניפלקטי והלכה לעולמה. כאן מתפצל הסיפור לשניים - כל מי שנגע בחייה של אלנר ומצטער לשמוע על מותה, וטיוליה של אלנר עצמה בעולמות עליונים. רוב הספר הוא קיטשי מהסוג החמוד והעושה הרגשה טובה. תהיו נחמדים, תהיו טובים, יש באנשים פוטנציאל, ולפעמים גם הומור ציני מפתיע גם אם הם מבחוץ נראים אחרת .סביר עד סטנדרטי. החלקים של עולמות השמיים עם זאת קצת עייצבנו אותי. הם עגולים מדי וסגורים מדי. אני מבינה שזה מאוד מסקרן כי כולנו נמות אבל אף אחד מאיתנו לא יודע מה יהיה שם בדיוק, אבל זו בדיוק הסיבה שהדימיון שלנו קצת עובד מוזר כשאנחנו חושבים על זה. מהי משמעות חיינו? זה משהו שנקרא בספרים אחרים. בספר הזה סתם נראה שכדאי להשקיע בקשרים אנושיים וטובים, ועם זאת גם לשמור על חוש הומור. אבל בימים של טמפרטורה שנושקת לארבעים מעלות והמוח נוזל, נראה לי שזה טוב מספיק. אני אחכה לסרט, נראה לי.”

“יש ויכוח שלם, די גדול, בקשר בין ספרים וסרטים שנעשים על פיהם. האם הסרט עולה על הספר, טוב כמעט כמו הספר, או לא בר השוואה בכלל. בשאלה הזאת אני פיתחתי תיאוריה שאומרת שסרטים טובים נעשים על בסיס ספרים בינוניים. זה משהו שנותן ליוצר הסרט בסיס טוב ליצירה, בלי לבלום לו את הדימיון והיצירתיות במחסומים של יראת כבוד לטקסט או פחד מהביקורת של עדות המעריצים או שום דבר דומה לזה. ויש דוגמאות: מרי פופינס, למשל. ספר בינוני, סרט מעולה. או עגבניות ירוקות מטוגנות. אז פאני פלאג כתבה את עגבניות ירוקות מטוגנות, ספר בינוני עד חלש על אחוות נשים בעיירה דרומית בארצות הברית ומעברי דורות, והיא התפרסמה כי עשו מהספר שלה סרט, והסרט ממש ממש טוב. ועדיין אופטימיות לא פסה מהעולם, ואפשר לחשוב שגם אם מישהי כתבה ספר בינוני, זה לא אומר שהספרים האחרים שלה לא יכולים להיות ממש טובים. אז שוב, עיירה דרומית בארצות הברית. נורמה, אישה בגיל העמידה, קצת היסטרית והרבה דואגת, מוזעקת לבית החולים כי הדודה שלה אלנר טיפסה על סולם ליד עץ התאנה, נעקצה מצרעות, נפלה ואיבדה הכרה. זה מדאיג כי אלנר מבוגרת ופזיזה. כמה מבוגרת? לא ממש יודעים, כי אחותה של אלנר, אמאשל נורמה הסתירה את התנ"ך המשפחתי שבו רשומים שנות הלידה של כולם, כדי שלא יידעו בת כמה היא, ואחר כך מתה וסוד התנ"ך וגם הגיל של האחיות הלך איתה אל הקבר. אבל לא נדקדק בדקויות. אלנר בת שמונים ומשהו, אולי כבר בת תשעים, עצמאית להחריד, לא מוכנה לשמוע על שום פתרון מוגן או ממוסד שהוא, ועוד מתעקשת לעשות דברים כמו ריבת תאנים שמחייבת כמובן לטפס על העץ ולקטוף את התאנים. בקיצור, אין פלא שנורמה מתעלפת. בבית החולים לוקח זמן להרגיע את נורמה המבוהלת, ועד שעושים את זה מתברר שאלנר חטפה הלם אניפלקטי והלכה לעולמה. כאן מתפצל הסיפור לשניים - כל מי שנגע בחייה של אלנר ומצטער לשמוע על מותה, וטיוליה של אלנר עצמה בעולמות עליונים. רוב הספר הוא קיטשי מהסוג החמוד והעושה הרגשה טובה. תהיו נחמדים, תהיו טובים, יש באנשים פוטנציאל, ולפעמים גם הומור ציני מפתיע גם אם הם מבחוץ נראים אחרת .סביר עד סטנדרטי. החלקים של עולמות השמיים עם זאת קצת עייצבנו אותי. הם עגולים מדי וסגורים מדי. אני מבינה שזה מאוד מסקרן כי כולנו נמות אבל אף אחד מאיתנו לא יודע מה יהיה שם בדיוק, אבל זו בדיוק הסיבה שהדימיון שלנו קצת עובד מוזר כשאנחנו חושבים על זה. מהי משמעות חיינו? זה משהו שנקרא בספרים אחרים. בספר הזה סתם נראה שכדאי להשקיע בקשרים אנושיים וטובים, ועם זאת גם לשמור על חוש הומור. אבל בימים של טמפרטורה שנושקת לארבעים מעלות והמוח נוזל, נראה לי שזה טוב מספיק. אני אחכה לסרט, נראה לי.”