כל כך הרבה ביקורות כבר נכתבו על הספר הקטן הזה, חלקן קולעות בדיוק לדעתי וחלקן חולקות עליה, ואני קטונתי מלהכביר מלים משלי.
רק זאת אוסיף, לכל המקטרגים על מאיר שלו שהוא ממחזר את הרומנים הקודמים שלו ואף שואל מהצלחתם של רומנים הסטוריים-משפחתיים כגון זה של עמוס עוז - הרי שלו מאז ומתמיד נהג כדברי השיר של רחל: "רק על עצמי לספר ידעתי". מרומן רוסי ועד עתה הוא מספר את דברי ימי משפחתו, מהעמק ומירושלים ומכל הארץ. בהדבר היה ככה הוא כותב זאת במפורש, ואף מספר על התלבטותו אם להוסיף כהנה וכהנה או לספר את המקרה "האמיתי" (החמור המעופף קאצ'קה). אני, שאהבתי את כל הרומנים ששלו פרסם, אהבתי מאד גם את זה, הקטן, ומקווה להמשיך ולקרוא עוד מיצירותיו.

הספר מוגדר כמיועד לנוער, ובתור שכזה הוא מורכב באופן מפתיע. הכתיבה מצוינת - ברורה, מושכת, תמציתית במידה, לא מתנשאת ולא מתחכמת. הדמויות מצוירות ביד אמן והעלילה נבנית בשלבים מדורגים באורח הגיוני בלי לוותר על המתח. יופי של ספר לכל גיל. אני בטוח אקרא את ההמשכים, אך כולי תקוה שזו לא עוד אחת מהסדרות, שנגררות עד אין סוף.

אפתח בהכרזה שאולי לא צריכה צידוק: אני אוהבת את אמאדו.

ואם לא צידוק אז פירוט: אוהבת את כשרון הכתיבה העצום, שפורץ מכל משפט, את היכולת לשים את עצמו בכל דמות עליה הוא כותב ולשלב נקודות מבט שונות, תוך העברת ביקורת חברתית עם קריצה וחיוך, או גיחוך של זימה. ברזיל היא ארץ מורכבת, מרקחת של אמריקה, אירופה ואפריקה באופן הכי צבעוני, קולני, טעים וריחני שיש. אמאדו חי את השילוב הזה ומתאר אותו בהרבה אהבה, ביקורתיות והבנה.

הספרון שלפנינו (90 עמודים בקושי) ממחיש את צומת התרבויות הזה: הוא מספר על איש שהיה שייך למעמד האירופאי המהוגן, אך קץ בחייו, ברח ממשפחתו ועבר לגור בין אנשי המעמד הנמוך ביותר. במותו נוצר מפגש כפוי בין משפחתו בעבר לבין חבריו בהווה, הגורם לכך שהשניות בחייו חוזרת ונשנית גם במותו. זהו מפגש מרגש, מרגיז ומצחיק, הנותן בידי אמאדו את ההזדמנות להפגין את כל התכונות, המאפיינות את כתיבתו, שציינתי קודם.

מומלץ בחום.

אהבתי איך הסופרת מייחדת לכל אחת משלוש הנשים קול משלה, קול כה אופיני עד שלאחר הצגת הדמויות ניתן היה לזהות כל אחת גם ללא הכותרת בתחילת כל פרק.

אהבתי גם את האופן בו כל אישה מתוארת על ידי שתי האחרות יותר מאשר על ידי עצמה. למרות היות הספר פרי ביכורים, התיאורים האלה כתובים ביד אומן.

כמו כן אהבתי את תהליך הפקת הלקחים והתובנות שכל אישה עוברת (או לא עוברת). כמו בחיים, יש כאלה שלומדים משגיאות ומעמידה בנסיונות ויש כאלה שלא; יש כאלה שנשברים ויש שמתחזקים. אחת מהנשים נשברת, אחת נשארת פחות או יותר אותו הדבר ואילו בפי השלישית שמה הסופרת משפט אחד המציין שלאחר חויה קשה מנשוא היא מוכנה לפתוח בתהליך של השלמה והחלמה, ויהיה זה ממושך, קשה וכואב ככל שיהיה.

כיצירת ביכורים זהו ספר יוצא מן הכלל. אני מצפה לעוד.

קראתי חצי והנחתי את הספר מידי.

באיזשהו שלב נמאס לי מ"מר טלביזיה", שכל חויה שלו מתחילה ומסתיימת בתקשורת עיתונאית. הוא מעיד על עצמו שהוא נשוי למדיה וממשיך ומספר על כך עוד ועוד עד שזה הופך טרחני.
החלק הראשון, המספר על התבגרותו, דוקא די מעניין.

חיפשתי אזכור כלשהו לנושא השיער - צבוע? פאה? השתלה? טבעי? אך לא מצאתי. הבנאדם כבר בן שמונים כמעט, אז מה נסגר עם זה? זה כנראה הטאבו היחידי של חיים יבין.

אהבתי ונהניתי. אפשר לבלוע את כל הספר בביס אחד, כמו שאני עשיתי, פשוט מחוסר יכולת להניח אותו מהיד. אפשר גם לקרוא פרקים פרקים וגם לא לפי הסדר. כנראה שכך אעשה בפעם הבאה, שתהיה מתישהו.

יש לי הסתייגות אחת, והיא לשם הספר. היה צריך לקרוא לו "היסטוריה של העולם הגרמני/אירופי וסביבותיו", ואז הוא היה הרבה יותר מדויק.

פיליפ רות הוא מספר במלוא משמעות המלה. הוא לא רק סופר או מחבר או כותב, מעבר לכך, הוא מספר ספורים. לא חשוב על מה הוא כותב - התבגרות של נער, תיאור הרחוב היהודי בארצות הברית על צביונו המיוחד, ספקולציה קודרת על "מה היה אם" - רות מפעיל את כשרון הסיפור האדיר שלו ומרתק את הקורא. הדמויות שהוא מתאר הן בעלות חיוניות כה גדולה עד שהן כמעט פורצות מהדף, דוחפות זו את זו בחוסר סבלנות וכל אחת רוצה להיות הראשונה לספר על עצמה. אולי מכיון שגם רות מספר על עצמו; הרי כל ספר שלו, מעבר לעלילה הרשמית, הוא בעל סממנים אוטוביוגרפיים במידה זו או אחרת.

בקנוניה נגד אמריקה רות מפחיד את עצמו ואותנו במחשבה על מה היה אם ומשנה פרט אחד קטן בהסטוריה האמריקאית: מה אם בשנת 1940 צ'רלס לינדברג היה נבחר למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות במקום וילקי? האם היה נבחר לנשיא במקום רוזוולט? ומה היה קורה אז?

כפי שציינתי לעיל, הסיפור מרתק. נוסף לכך הוא מבהיל. רות לוקח את ההסטוריה כפי שגדלנו עליה ומראה כמה קרוב היה לקרות אחרת, והוא עושה זאת באופן כל כך אמיתי, כל כך דומה למה שבאמת התרחש (מלבד שינויים קלים), שלרגע נדמה שהזכרון בוגד - הרי כך קרה ולא אחרת. נכון? וזה מצמרר. כי אם אכן ההסטוריה היתה פונה בסיבוב כפי שרות מפנה אותה, זה היה יכול להיות רע ומר, אפילו יותר מכפי שהוא חזה.

זו הנקודה החלשה היחידה (לדעתי) בסיפור - רות עוצר בנקודה מסוימת וחוזר בו, כחושש להמשיך הלאה, ונותן לקוראים להפעיל את הדמיון, כל אחד על פי הידע והנסיון והפחדים האישיים שלו.

במחשבה שניה, אולי זו היתה כוונתו מלכתחילה.

זהו המשך של הטירה הנעה, עם הרבה דמויות מהספר המקורי המופיעות גם פה. למרות שהרבה פעמים המשכים לא מצליחים להשתוות למקור, פה קרה המקרה ההפוך. אהבתי את הספר יותר מאשר את הטירה הנעה, כי בשונה מהמקור הדמויות פה מצוירות ביד יותר בוטחת והאירועים זורמים באופן אמין יותר. מסעו של הגיבור להציל את אהובתו מסופר בהומור ובחן עם קריצה לאגדות אלף לילה ולילה, למעשיות אירופאיות ידועות ואפילו לאגדת שלושה וארבעה שלנו. בסוף כל הקצוות נקשרים וכל הבעיות מקבלות פתרון, כראוי לאגדה המכבדת את עצמה, אך זה נעשה באופן טבעי ולא מאולץ.
ספר נהדר, לא רק לבני נוער ואם עדיין לא תורגם אז הגיע הזמן.

אני אוהבת ספרי בלש. מאד. זה כנראה הז'אנר שקראתי ממנו הכי הרבה: whodunnits בכיכוב בלש/ית עם או בלי שפם/סל סריגה, בלשים קשוחים, עדינים, חושבים או רגישים, בלשים פרטיים, בלשים שהם שוטרים, בלשים שהם פתולוגים, בלשים בזוגות/שלישיות/רביעיות, בלשים שלא התכוונו להיות בלשים. המוני ספרי בלש. הררים.

אולי קראתי יותר מדי ורוויתי עד לזרא; אולי בגרתי וטעמי השתנה. תהיה הסיבה אשר תהיה, הפכתי להיות בררנית וביקורתית לגבי ספרי בלש שאני קוראת. "חבלים וצלבים" הוא אחד מאלה שלא עברו את הסף.

הגיבור הוא בלש משטרה שהוא לא רק רגיש אלא אף פגוע, עקב דברים שקרו לו בעברו, אך כדמות ספרותית הוא לא מגובש וכבלש הוא לא אמין. ככל שהסיפור מתקדם הולכים ומתגלים הזכרונות מעברו בד בבד עם התקדמות החקירה בה הוא מעורב (ולא ארחיב עליה את הדיבור כדי לא לקלקל למי שלא קרא). הבעיה היא שהמיקוד הוא על העבר במקום על החקירה, ובמקום לתת לאירועים לשאת את משא בניית המתח, הסופר מסתמך על הדרמה בעבר. זה לא עובד. זה כל כך לא עובד, שכדי לשמר את המתח שפת הסיפור מקבלת נופך מלודרמטי יותר ויותר כדי להמשיך ולרתק את הקורא. גם זה לא עובד.

בקיצור - הגיבור לא מספיק מסקרן, העלילה לא מספיק מותחת, הכתיבה לא מספיק מעניינת. דמויות משנה מופיעות ונעלמות ללא הסבר. ה "דמות" היחידה המוצגת בצורה מושכת היא העיר אדינבורו. גלוי וברור שהסופר אוהב מאד את עירו ומקדיש לה את הפנינים הבודדות שניתן למצוא בספר. כנראה שאת שאר הדמויות הוא לא אוהב מספיק.

אפשר לקרוא אם אין משהו אחר, אבל עדיף להכין משהו אחר.