מכירים את נקודת המבט שמתקבלת רק אחרי קריאה שניה או רק אחרי זמן? יש תופעה כזאת. למשל לגלות שהסיפור "אבא ארך רגליים" הוא למעשה סיפור די קריפי של גבר עשיר שמגדל לעצמו בת זוג, או להבדיל להבין שפוליאנה היא ילדה די מעצבנת ושהדודה פולי שלה, מלבד שהיא בת ארבעים ולא איזו מכשפה בלה, גם די צודקת בגישה שלה לחיים.

אז גם כאן.
ספר משובב לב, לפחות לכאורה, מהסוג שחבל שלא הכרתי בילדותי. בנות פנדרוויק הן ארבע בנות בגיל 4-12, שלכל אחת אופי משלה. רוזלינד מעשית ואחראית, סקיי היא טום בוי שאוהבת כדורגל, ג'יין מפוזרת ובעלת דימיון שכותבת ספר ארוך על הגיבורה שלה סברינה סטאר, והקטנה ביותר באטי שהיא בעיקר ביישנית. הבנות גדלות עם אבא שלהן הבוטנאי חובב הלטינית, ובלי אמא שלהן שנפטרה מסרטן קצת אחרי שילדה את באטי. בספר הזה המשפחה יוצאת לחופשה של שלושה שבועות בכפר, כמובן יחד עם הרקולס הכלב הגדול והשלומיאלי שלהם שלא הזכרתי קודם. הקוטג' ששכרו מתגלה כחלק מאחוזה מפוארת ומתוחזקת מאוד ושמה ארנדל. הבנות מגלות שם כמה חברים - הגנן החתיך בן השמונה עשרה שמתחזק את הגנים היפהפיים, צ'רצ'י שהיא עובדת משק הבית שמתחזקת את האחוזה. כמו כן נמצאים שם בעלת האחוזה הקפדנית והמפחידה, בן הזוג העשיר שלה, והבן שלה (אם כי לא שלו) החביב והמוכשר במוזיקה שעומד ללכת בשנה הבאה לפנימיה שבה סבו המנוח היה.

נו, קחו ילדות בחופשה, עם ילד בן גילן והרבה מרחבי דשא וגנים לא מוכרים, ותקבלו עלילה שלמה שרובה מעשי שובבות ואז בריחה והתחמקות מבעלת הבית הרשעית והסנובית. תמיד טוב שיש מישהו לשנוא קצת, כי אחרת מה יניע את גלגלי העלילה, ואם אין עלילה אז אין ספר. אלא שבקריאה מאוחרת ומהודקת יותר, נותר לתהות על משפחת פנדרוויק. זה נראה שלא רק שלכל אחת מהבנות יש טעם אישי ואופי ייחודי משלה, ולא רק שלכל אחת מהן יש מוזרות, כי למי אין קצת מוזרות, אלא נראה שהן מטפחות את המוזרות שלהן ומביאות אותה לאקסטרים. וכאן אפשר לשאול איפה האבא, שאמנם נמצא, אבל ברוב הזמן שקוע בחלומות בוטניים ובאימרות שפר בלטינית, והתועלת שהוא מביא היא קטנה למדי. יש כמה מקומות שבהם הוא מתפקד בתור המבוגר האחראי, אבל יש לציין שלא תמיד. וכשהוא לא עושה את זה, האחריות נופלת על רוזלינד בת השתים עשרה, מה שלא מאוד הוגן וגם לא יעיל.

ובעלת האחוזה המרושעת? נניח שיש לכם גנים יפים, ואתם דואגים לתחזוקה שלהם. ועכשיו לא זו בלבד שבאות לשם ארבע ילדות זרות, הן נכנסות למקומות שאומרים להן לא להיכנס, מכניסות לשם גם את הכלב, גורמות לכך שתפסידו בתחרות גנים חשובה לכן, מפריעות בדייטים הרומנטיים, ועוד מסיתות את הבן שלכן נגד התוכנית החינוכית שיש לכן עבורו. אני מודה שאני הייתי כועסת מאוד, ובדרך כלל אני אדם נוח לבריות. אז נכון שהפנימיה הצבאית היא באמת לא המקום המתאים לילד רגיש ומוזיקלי, ונכון שהנושא הזה טופל, אבל בסופו של דבר, בשורה התחתונה, מצאתי את עצמי עם המון אמפתיה לצד של "הרעים" בסיפור.

והספר? אם אחי וארבע בנותיו לא יהיו מעוניינים בו, אני מאמינה שנחזיר אותו לספריית התחנה משם הוא נלקח.

הספר הזה הוא כמו שמיכת פוך מחממת וכייפית. כזאת שבא לך ממש להתכרבל בה ולא לצאת לעולם.
הוא מציג משפחה אוהבת, עלילה קולחת ובכלל מחזיר אותנו לעולם תמים וכייפי בו ילדים שיחקו בחוץ ואפו עוגיות ולא התעסקו עם הנייד כל הזמן.
עלילת הספר מזכירה קצת את נשים קטנות - 4 בנות והבן שגר בשכנות, אבל הוא כתוב כל כך יפה ונעים שזה בסדר...

אנו זוכים להכיר את 4 בנות משפחת פנדרוויק שנוסעות יחד עם אביהן לחופש משפחתי בארנדל.
ויש כלב חמוד וארנבונים ומסיבת יום הולדת ובכלל חיי יום יום נפלאים.

זה היה עונג בלתי צפוי של כמה שעות. וספר ההמשך נפלא גם הוא (חבל שאת 3 הספרים הנותרים לא תרגמו גם לעברית... )

הספר האמתי הראשון שאהבתי, היה נעלי בלט.
והאהבה שרחשתי לו הייתה חזקה כל כך עד שבימי שישי, כשנסענו לסבתא וסבא, הייתי אוספת את כל המשפחה המורחבת שלי, מדביקה להם דמויות, ואומרת להם לשחק סצנות מתוך ספר שהם לא קראו. כמובן שאני עצמי הייתי תמיד פאולין.
הספר הזה השפיע עליי בצורה שלעולם לא אוכל להסביר, בצורה שאף אחד מכם לא יבין, בצורה שאני עצמי לא מבינה. הספר הזה עיצב משהו בי, משהו נצחי.
אבל האהבה שרחשתי לספר השני שלי הייתה אפילו עזה יותר.
וזה סיפור. זה סיפור קיצי על ארבע אחיות, שני ארנבים, ובן אחד מעניין מאוד. דגש על הקיצי.
כי האווירה שעולה ממנו היא קיץ, חופש, חמימות.

הכירו את בנות פנדרוויק!
רוזלינד, האחות הבכורה, שלקחה על עצמה את תפקיד האמא אחרי מות האם האמיתית, בעודה בת שמונה. היא חצי מגדלת את באטי, האחות הקטנה, בת הארבע, שנולדה רק זמן קצר לפני שאמן מתה. היא אחראית, כצפוי, בוגרת, יפהפייה, ותמיד יודעת מה לעשות בכל מצב. כשהסיפור מתרחש היא בת 12, גדולה ממני בשנה. בסוף הקיץ היא תעלה לחטיבת הביניים, וזה מפחיד ומרגש, ואני שמחה שיש לי עוד זמן עד שאני איאלץ לעבור את זה גם. היא גדולה מאוד.
סקיי, האחות השנייה הכי גדולה. עיניים כחולות, שמיים כחולים. היחידה מבין האחיות שירשה את העיניים הכחולות של אמן. לכל השאר עיניים חומות כמו אביהן. היא טום בוי, הדבר שאני הכי רוצה להיות ולא מצליחה, ולכן ראויה להערכה. אבל היא גם חכמה, חכמה מספיק בשביל ללמד את עצמה מתמטיקה כי היא כבר יודעת את כל החומר, היא ידעה חילוק ארוך בכיתה ב', ולכן היא ראויה להערכה גדולה מאוד. היא הגיונית ומאמינה במדע, לא פתוחה לאפשרויות אחרות, ושכחה את המילה קסם ביום שהכירה את החשבון העשרוני. היא בגילי, בת אחת-עשרה, ומשום כך בגיל הנכון בדיוק. אני אוהבת אותה יותר מכל השאר.
ג'יין, האחות השלישית. בת עשר. ההפך המוחלט מסקיי. כותבת, כמוני, ולכן היא ראויה להערכה. מאמינה בקסם. דרמטית. מלאת דמיון. הילדה הכי מבולגנת בעולם, ככל הנראה. דומה לי מדי ומשום כך לא הדמות האהובה עליי, אלא במקום השני. אדירונת.
וכמובן - באטי, בת הזקונים. בת ארבע. מסתובבת כל הזמן עם כנפי פרפר כתומות-שחורות. ביישנית, אוהבת בעלי חיים, ו... טוב, בת ארבע טיפוסית, אני חושבת. לא מכירה הרבה בנות ארבע. או בני ארבע, בעצם.

הכירו את ג'פרי טיפטון.
בן 11, כמו סקיי, ומשום כך מיד שידכתי ביניהם. עיניים ירוקות ושיער חום, מלא נמשים. הבן של גברת טיפטון, אופס, ספוילר. אוהב מוזיקה. מנגן על פסנתר. מעולם לא פגש את אביו. ילד שגדל בצל טעויות, שנושא על כתפיו את משקל העולם.
שמעתי פעם שדמעות של ילד כבדות לא פחות ואף יותר מדמעות מבוגרים. שזה לא משנה על מה בוכים, בובה שנשברה או קרוב שמת, זה היינו הך. הכאב הוא מה שמשנה. ילד שכואב לו.

הכירו את סברינה סטאר.
גיבורת על שהצילה ציפור דרור, צב, צרצר ומרמיטה - לאו דווקא בסדר הזה. האם היא תצליח להציל גם ילד?
ילד ששמו ארתור, שערו ערמוני ועיניים זהובות. ילד כלוא. ילד כבול. ילד שכמה לחופש, לחופש להיות הוא עצמו. ילד שנושא על כתפיו את משקל העולם. ילד שכואב לו.

וזהו סיפורה של טירה ארנדל היפהפייה, שמחביאה בתוכה סודות אפלים. סתם, אני צוחקת. אבל זו אכן יופי של טירה.




הספר הזה חקוק בנפשי, לא פחות מקודמו. תעשו לעצמכם טובה ותקראו אותו, ועדיף היום מאשר מחר.

ואו, איזה כיף זה לקרוא ספר שהוא לא פנטזיה, והוא עדיין מעולה. תענוג.

נתחיל בזה שספרים כאלה הם לא ממש הסגנון שלי, והתקציר לא מבטיח במיחד, מרמז על 'עוד ספר' אולי.
אבל בדיוק בשביל ספרים כאלה יש הורים שקונים בהפתעה בעיקר את הספרים הכי הזויים בעולם, אבל לפעמים יוצא ספר ממש נחמד. וזה היה ספר כזה.

הסיפור נפתח בסיטואציה כל כך מוכרת, נסיעה משפחתית לחופשה באיזה צימר נעים כדי לבלות את הקיץ. אבל מהפרק הראשון, הסיפור מתגלגל בצורה מהירה ומאוד כיפית. האירועים ההזויים שבאים אחד אחרי השני, העלילה המרתקת, הזרימה הנפלאה שגורמת לך לרצות לקרוא את הפרק הבא.
מה שבעיני הכי מקסים בספר הזה, הוא הדמויות הכל כך אנושיות-מיוחדות-מצחיקות-מרגשות שבו.
קראתי את הספר בגיל 10, ואז התחברתי לג'יין, האחות האמצעית, ילדה חולמנית ומקסימה עם דמיון מפותח וכישרון כתיבה. מאוד הזדהיתי עם הדמות הזאת, עם הרגישות שלה ועם צורת החשיבה שלה.
עכשיו אני יותר מתחברת לסקיי, בת 11, ילדה מופרעת וחכמה, שנכון לעכשיו גם היא דומה לי. אה, חוץ מהזיקה המטורפת והמזעזעת שלה למטימתיקה. פוי, איכס, למה?!

וכל הדברים הנפלאים האלה, הדמויות, העלילה, הכתיבה הנהדרת, יוצרים את הסיפור הגאוני הזה, שאשמח לקרוא אותו שוב ושוב עד שהמוח שלי ייתייבש.

"סקיי, מה את עושה?"
"קוראת. בעצם, מנסה לקרוא."
הייתי בספריה. התיישבתי בכוך האהוב עליי, בין מדף ספרי הפנטזיה לבין מדף ספרי המדע הבדיוני. הוא מואר בדיוק כמו שצריך, כך שלאבא שלי אין שום סיבה להתלונן.
כשאני יושבת שם, אני מצמידה את הברכיים אל החזה, מורידה את הראש ומשעינה אותו על ברך שמאל, וקוראת.
את הווילון הירקרק בספרייה אני מסיטה כך שהוא מסתיר אותי מעיניי כל. אני מצליחה להתכווץ בדיוק באורך של המדפים האחרים, כך שזה נראה כאילו יש שם עוד קטע של מדף, וכשרוצים לבדוק מה יש שם,- אופס, יש כאן ילדה ג'ינג'ית מכווצת.
אחי הקטן הביט בספר שניסיתי לקרוא. "משעמם," הפטיר והסתלק מהמקום. יופי. מטרד אחד הסתלק.
הבטתי בכריכת הספר שאחי הכריז בעקבות ההתבוננות בה שהספר משעמם. היא לא נראתה לי מיוחדת או מסקרנת.
חמישה ילדים.
האחת, הגבוהה ביותר,בעלת שיער שחור, שנראה כאילו ביצעו בו "גלח", חולצה אדומה, וחיוך רחב-מידי שחושף שני טורים של שיניים ארוכות ולבנות.
השנייה, בלונדינית כחולת עיניים, לא מחייכת, מבטה מושפל לעבר משהו שאנחנו לא יכולים לראות, והיא שמה את הכובע הכחול שלה הפוך.
השלישי, כלב שחור.
הרביעית,ילדה בעלת שיער שחור, פוני קצר-מידי, עיניים חומות ושפתיים אדומות באופן מחשיד.
החמישית, ארנבת שחורה.
הילדה השישית נראית בערך בת שלוש, עם כנפי פרפר וורדרדות, שמלה וורודה, קשת וורודה ושיער שחור. (ממתי גיל הוורוד מתחיל בגיל שלוש?)
הרביעי הוא ילד, בן עשר בערך, לובש מכנסיים סגולים וחולצה צהובה. על הראש יש לו רעמה של שיער חום. הוא מכופף כולו, כדי להסתתר מתחת לגדר.
התקציר גם הוא לא מעניין/מסקרן במיוחד.
"הכירו את בְּנוֹת פנדרוויק: רוזלינד היא האחראית והמעשית; סקַיי העקשנית והנמרצת; ג'יין החולמנית, האמנותית; ובַּאטִי, האחות הקטנה והביישנית, שאינה מוכנה ללכת לשום מקום בלי כנפי הפרפר שלה. כשהבנות יוצאות יחד עם אביהן לחופשת הקיץ, ממתינה להם הפתעה. במקום הקוטג' הרעוע שציפו למצוא, הם מוצאים את עצמם באחוזה יפהפייה ששמה ארנדל. עד מהרה עסוקות הבנות בגילוי הקסם הקיצי של הגנים רחבי הידיים, עליית הגג המלאה אוצרות, הארנבונים החביבים והטבחית האופה את עוגת הזנגביל הטובה ביותר בכל רחבי מסצ'וסטס. אבל התגלית הנפלאה מכול היא ג'פרי טיפיטון, בנה של בעלת האחוזה, המוכיח את עצמו עד מהרה כשותף המושלם להרפתקאות שלהן. אבל גברת טיפיטון בעלת לב הקרח אינה מרוצה מהבנות, ומזהירה את החברות החדשות של בנה שלא יסתבכו בצרות. ומובן שהן לא יסתבכו – או אולי דווקא כן? דבר אחד ודאי: זה יהיה קיץ שבנות פנדרוויק לא ישכחו לעולם."
זה לא פנטזיה, וזה גם לא מדע בדיוני. אז למה הוא הגיע לידי?
בגלל העובדה הפשוטה, ששמה של בת פנדרוויק השנייה, סקיי, זהה לשמי שלי.
תני כיף, סקיי!
כנראה שהגבוהה עם החולצה האדומה היא רוזלינד.
בטח הבלונדינית היא סקיי, השלישית היא ג'יין , הרביעית באטי, והחמישי, ג'פרי.
מצויין לי.
התחלתי את הספר ללא ציפיות גבוהות במיוחד.
וטעיתי.
הספר נפתח בהרגשה של "עוד-ספר-על-נופש-שמסתבך," מלווה באנחה יהודית כשרה, אבל ההמשך, הוא אחר, מעניין, מצחיק ומושך.
רוזלינד, האחות הבכורה, היא משמשת תחליף לדמות אם אחרי שאימה נפטרה, מאז שהייתה בת שמונה, ועד שהיא בת שתיים עשרה. היא עוזרת לאביה לגדל את באטי, אותה הקטנה, שנולדה רק קצת לפני מותה של אימא שלה.
היא אחראית, יפהפייה, ומשתדלת להיראות כאילו היא יודעת מה לעשות בכל מצב, בשביל האחיות שלה.
סקיי, הבת השנייה אחרי רוזלינד. עיניים כחולות, שמיים כחולים (גם כמוני( היחידה מבין האחיות שירשה את העיניים הכחולות של אמן. לכל השאר עיניים חומות כמו אביהן. היא טום בוי (כמוני). היא אוהבת מתמטיקה, (לא כמוני) וטובה בה מאוד (כמוני).
היא הגיונית מאוד, והיא בגילי, בת אחת-עשרה.
ג'ין בירדזול, אנחנו דומות מידי!
ג'יין, האחות השלישית. בת עשר. ההפך המוחלט מסקיי. כותבת, כמוני, וגם, מאמינה בקסם.
היא לא דומה לי, חוץ מזה שהיא כותבת.
באטי, בת הזקונים. בת ארבע. מסתובבת כל הזמן עם כנפי פרפר. ביישנית, חמודה, כמו כל בני הארבע שפגשתי בחיים.

הענקתי לספר רק ארבעה כוכבים.
למה?
הספר יכל להיות קצת יותר טוב. אני לא יכולה לשים את האצבע על משהו ספציפי, אבל הסופרת הייתה יכולה להרים את הרמה של הספר.
סליחה, ג'ין בירדזול.
הכוכב הראשון מוקדש להתחלה המשעשעת. החלק עם מוכר העגבניות הארי היה מצחיק.
הכוכב השני מוקדש לעומק הדמויות. למרות שנדמה כי בנות פנדרוויק הן בנות מושלמות, בחלקים בהם הסופרת כותבת על כל בת פנדרוויק בנפרד (אולי חוץ מבאטי),מתגלה עומק הדמויות.
הכוכב השלישי,מוקדש להרקולס, בתנאי שלא ינסה לאכול אותו. היית כלב טוב.
הכוכב הרביעי שייך כולו לעלילה הנהדרת והמקסימה.
ספר מקסים, שאפשר לחבק וללטף, ולהרגיש הכי חמימים ומוגנים שאפשר.

וואו, איזה ספר...
מאז שקראתי את "הארי פוטר", אני תמיד מעדיפה סיפורי פנטזיה.
אבל לוותר על האהבה ל"בנות פנדרוויק"?
או, לא. זאת בקשה מוגזמת.
הדמות האהובה עלי היא סקיי. היא שונה ממני לחלוטין (במראה ובתכונות) - בלונדינית, בעלת שיער חלק, ועיניים כחולות.
היא אוהבת מתמטיקה, מסודרת מאוד, ושונאת לכתוב.
וואו, אנחנו הפוכות.
אבל בכל זאת... יש בה משהו אמיתי. הדמות שלה מעולה.
קראתי ביקורת על גב ספר השני (בנות פנדרוויק מרחוב גארדם - גם הוא שווה קריאה!!!)
שאומרת שזה "ספר שאפשר לחבק ולאהוב, כמו שמיכה רכה וחמימה שנעים להתעטף בה כשקר בחוץ." (ביקורת מאת: School Library Journal)
ואני מסכימה עם כל מילה.
תעשו לי טובה - תקראו את הספר!!!

וואו,אוקיי.
לפי המסורת,אתחיל באיך הגעתי לספר:
בכיתה ד',המחנכת החמודה שלי החליטה שהיא רוצה לתת לנו שיעורי בית לחופש הגדול,והיא הייתה היחידה. כאילו זה ח ו פ ש,תני לנו לנוח. אני לא זוכרת במדויק את השם,אבל בבית הספר שלי כל שנה יש נושא והשנה זה היה "תקרא ותצליח בגדול". זה היה פרוייקט ענק של מלא יומני קריאה וביקורות בונות שלנו,ממש מקצועי (מאוד מותאם לכיתות ד'). נתנו לנו רשימת ספרים וזה היה אחד מן הספרים המופיעים ברשימה.היה כל כך הרבה מבחר ברשימה (פשוט גן-עדן) אז פשוט עצמתי את העיניים ושמתי באקראיות את האצבע שלי על הספר שאני אקח. כמה מפתיע זה היה הספר הזה.
זה היה ספר די עבה וחשבתי שאני אשתעמם רצח. אבל ו ו א ו. קראתי אותו תוך יום משהו כמו 5 שעות. לא יכולתי לעזוב אותו לרגע ואפילו וויתרתי על שיעור הבלט שלי (אוי ההקרבה).
שפה פשוטה,גם ספר ההמשך מעולה.
פשוט ה"סדרה" הזאת כל כך מעניינת,לא נמרחת יותר מדי,העלילה והדמויות מענינות,שווה קריאה!!

שמעו .. ספר שבהתחלה משעמם
חשבתי שאני ארדם שם...

ואחר כך זה כבר מתחיל להיות מעניין


חייבת לציין שהכריכה מוצאת חן בעיני !!!

מתאים לבתי ספר ביניים ♥

קראתי רק את הספר הזה בסדרה. הוא נורא חמוד ובאמת שנהנתי לקרוא אותו :) כשרק לקחתי את הספר הזה לקרוא, הייתי בטוחה שהוא יהיה משעמם, כי אפילו השם של הספר לא משך אותי לקרוא אותו. אך כשהתחלתי לקרוא, התברר שהספר דווקא לא משעמם כלל, ומאוד מעניין.
ממליצה בחום על הספר הזה, הוא באמת שווה קריאה!