ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 1 ביוני, 2010
ע"י שקדנית
ע"י שקדנית
וככה זה מתחיל: " קאנרי- רואו- רחוב מפעלי השימורים- בעיירה מונטריי שבקליפורניה הוא שיר, הוא צחנה, הוא רעש של מיגרדות, סוג של אור, אווירה, הרגל, געגוע, חלום. ..."
קראתי את הספר בתקווה לחוש אותה צחנה ורעש , אותו אור, געגוע וחלום, אך לא חשתי דבר ממה שהובטח על גב הספר.
עם כל זאת מצאתי בספר מס' קטעים מרגשים מלאי תובנה עמוקה, ריאליזם שאתה נאלץ להסכים איתם כי אלו הם פני המציאות .
" תמיד נראה לי מוזר", אמר דוק." הדברים שאנו מעריצים באנשים, טוב הלב והנדיבות, הפתיחות, היושר, ההבנה וההתחשבות הם בני לוויה של הכישלון בחברה שלנו והתכונות שאנו מתעבים, התוקפנות, החמדנות, הרכושנות, גסות הרוח, האגואיזם, הדאגה לעצמך- אלה הם סימניה של הצלחה. ובעוד בני האדם מעריכים את סגולותיהן של התכונות הראשונות, הם אוהבים את תוצאותן של האחרונות."
מי ירצה להיות טוב אם הוא ייאלץ להיות גם רעב?"אמר ריצ'רד פרוסט. (עמ' 134-135)
אין ספק שהסופר מעלה כאן נקודות למחשבה . מעבר לזה נדמה לי כי בספר זה יש החמצה של סיפור כלומר העלילה אינה מתפתחת לסיפור ממשי מרתק כלומר יש כאן לדעתי פוטנציאל לסיפור ,אך הפוטנציאל איננו ממומש. ישנן דמויות ברקע שאין חיבור איתן וגם הדמויות הראשיות "משחקות" כאילו מרחוק דבר שיוצר חיץ בין הקורא לדמויות. ייתכן וזה סגנון הכתיבה של הסופר וזה בסדר גמור אלא שגם אם נוסיף את האלמנטים המשעשעים בספר עדיין הספר לא הגיע לרמתם ולאיכותם של "קדמת עדן" ו"ענבי זעם" - ספרים מעולים לכל הדעות. בשורה התחתונה יש כאן ספר שיכול היה להיות מצויין אבל הוא לא ...
2 קוראים אהבו את הביקורת
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
