"והם חיו באושר ועושר". אוי המשפט הזה, שהיה מסכם את כל הסיפורים של אימא לפני השינה. מיד אחריו היינו מניחים יד ימין קטנה על העיניים, קוראים שמע ישראל, המלאך הגואל, נשיקה ומעבר חד אל עולם החלומות. ואז מגיע גיל ההתבגרות. סיפור חייב להיגמר רע. מדמם. כי אנחנו כבר לא תחת הסינר של אימא, ואנחנו גדולים, אפילו מעשנים בחבורה. אז מה, שסיפור יגמר בטוב? הצחקתם אותנו. "אני שונא הפי-אנד", מתנשא כל נער בן יומו. "אושר ועושר יש רק באגדות".
אממה, עובר גיל ההתבגרות. קוראים ספר. מתחברים לדמויות. חווים אתם את כל הקשיים והטלטלות, ואז מגיע הסופר הגאון והמבוגר, ובוחר להרשים אותנו באכזבה. "ככה זה החיים". ככה. צודק. ובכל זאת, בלי שנסכים להודות, לפעמים הילד הקטן שבתוכינו מופרע. הוא צריך את הסיומת הזאת שתשיב את השלווה. ששש. שלא ישמעו המתבגרים. הם ישלחו אותנו לסצנת הסיום של הבורר. כשכל התקוות מתנפצות. זו סיומת. יאללה.
אז מה? אני שואל. להתחיל לקרוא רק מגילת אסתר, או סיפורי חסידים שתמיד יסתיימו בנס משמים, שהורג את הפריץ ומעביר את כל כספו למושקה, לא לפני שהוא סוחט הבטחה שיותר לא יאונה ליהודים כל רע (עד הסיפור הבא, כמובן). לא. לבינתיים נמשיך לצרוך גם סיפורים עם סוף לא משהו. ונזכיר לעצמנו שזה רק סיפור. רק.
השבוע, לא יודע איך, נפלתי עם ספרו של אהוד אשרי. השם 'זה יגמר בבכי', כבר רמז לי משהו על הסוף. ככזה ששונא אסקפיזם טהור, ומחפש בספרות משהו יותר, לא הייתי לוקח את הספר הזה, אלמלא הבנתי שהוא מסקר את העולם שאליו אני קשור. עולם העיתונות על תככיו. לקחתי, במטרה הקדמונית, לאכול את התוך ולהשליך את הקליפה. ההמשך, היה אחת מחוויות הקריאה המפתיעות.
אוי, הכתיבה. השנינות. הכל, כל כך מושלם.
אני מעז לחשוב, שאין מישהו שעובד במערכת עיתון שלא ימצא בספר הזה, דמויות שיראו לו ממש גנובות מהמערכת שלו. כל התככים, האינטריגות, הכל ממש זהה. ככה זה. המלחמה על הרייטינג, הקונפליקט הנצחי בין איכות לכמות, בין זכות לשתיקה, בין חשיפה לאאוטינג. בין רע לרע יותר. אשרי, וגיבוריו עושים את זה ממש מצוין. החיבור לדמויות, היה עצום. כמעט אינטימי.
ואז, בתוך 10 שעות (לא רצופות כמובן) הגיע הסוף שממנו כל כך חששתי. וכאן הייתה ההפתעה. העיתונאי הציני הזה, הריאליסט המדמם שסולד מהצגת תמונות של פיגועי טרור, אבל לרגע לא חוסך חשיפה ראליסטית מדממת של עיתונאים ועורכים, בחר משום מה לאחות את הקצוות. הסיפור הכל כך מציאותי הזה, מסיים כמעט באוטופיה. הגיבור תופס את כל המניעים הרעים, ועושה סדר, ממש עורך את חייו במקצוענות.
כמתבגר לשעבר, לא יכולתי להימלט מהמחשבה על מקצוענותו. ככה לסיים סיפור? אבל בלבי פנימה, ממש שחררתי אנחת רווחה. אחרי חיבור כל כך טוטלי, לא הייתי רוצה שיאונה רע לגיבור שלי. תודה אהוד. תודה על שגברת על שיקולי העריכה, והחלטת לוותר על הפלצנות ולהביא את העונג. תודה. אתה יודע מה, עכשיו אני הולך לחפש את ספריך האחרים. אתה יכול לספר למו"ל, שהבחירה הייתה משתלמת.
