כמעט מושלם"? לא ממש. "כמעט טוב" נשמע יותר מתאים במקרה הזה.
אני לא צרכנית של ספרות מתח. ממש לא. כפי שציינתי פה באתר באיזו הזדמנות- בשבילי מותחנים הם כמו הג'ינג'ר בארוחת סושי טובה- תפקידו "לנקות" את הפה בין סושי אחד לבא אחריו (אני מתה על סושי. אבל זה לא קשור).
באופן מאולץ, מנומק ומכני, שוזרת קראוס-ויינר עלילה מלאכותית שנמתחת כמו מסטיק, מלאה בפרטים ותיאורים מיותרים, כמו סיפור חייו של רוביק, מרוח על פני מספר פרקים לא מבוטל. כשהגעתי סופסוף לסוף שאלתי את עצמי "למה"? מה זה עזר לי בדיוק, כל המידע הזה עליו, בערך מהרגע שהיה עוד זיגוטה ברחם אימו ועד אתמול בבוקר? נו, שויין, לפחות עברתי רענון מזורז בהיסטוריה- מלחמת העולם השנייה, אצ"ל, לח"י, המנדט הבריטי.
נתי (פסיפלורה בשבילכם) כתבה בביקורת המעולה שלה על 'מאושרת בדרכה' "נפרד כידידות". גם אני נפרדת ממך, אורלי, ובניגוד לנתי לא חושבת שהיינו יכולות להיות חברות. ובכל זאת, בתור קוראת נלהבת ומנוסה, אשלח לך עצה ידידותית: הקוראים שלך לא מטומטמים!!! את לא צריכה לפרט כל דבר! מי לא יודע ש"קן" הוא המקבילה הגברית של ברבי, גוד דאם איט??? (ואני אצטט: "..הרי אתה נראה בדיוק כמו קן... כשרמזה להופעתו המושלמת, בדומה לקן, בן הזוג של בובת ברבי.").
אתם יודעים מה? במחשבה שנייה הכל באמת כמעט מושלם ב"כמעט מושלם"; הסופרת הקפידה לשתול רמז שייקדם את חקירת הרצח בכל פרק ופרק (ממש הרגשתי שהיא עברה על כל פרק בספר וסימנה "וי"). יש שם עורכי-דין, הומואים, בלשי משטרה, נשים עצמאיות, גברים רגישים שבוכים, חברות שעומדת במבחן, קנאה, אהבה, וכמובן גופה אחת (שבשמים ובא-א-א-ארץ)- כביכול כל מה שצריך במותחן כדי שיהיה כמעט מושלם. אבל זהו שלא. לפחות לא לטעמי.
כנראה שרכיבים טובים לא מספיקים כדי לבשל תבשיל מעולה. טבח טוב צריך לדעת בדיוק במה לתבל, איך ומתי לערבב והכי חשוב- לא לשים יותר מדי מלח!
אה, וגם ממש לא אהבתי את הכריכה של הספר.
"נקסט"!!
