ביקורת ספרותית על מסעותיו של פגסוס מאת מנחם מ'
ספר טוב

---

ביקורת שכתבתי שפורסמה במאזניים:

מסע מיתולוגי אל עבר הטוב
את 'מסעותיו של פגסוס' של מנחם פאלק (הוצאת צור-אות, 2007, 120 עמ'), ניתן לקרוא בכמה דרכים. האחת, כשירי אגדה ופנטזיה, המשלבים בתוכם דמויות וסיפורים מהמיתולוגיה היהודית, הרומית והיוונית. מנדון, דמות שחוזרת ונשנית בשירים, מקבל התייחסות גם בהקדמה לשירים – 'מנדון הוא מלאך המנסה להדריך ולעזור בדרכו' וגם בגב הספר – שבו מצוין שמנדון הוא בן לבית שלמה, שעסק במלחמות עם מפלצות בדרכו אל עולמות עליונים. עוד בהקדמה מסופר על נופר, בת-הלוויה של מנדון, שהיא, 'חצי אישה חצי אלה הנלחמת על חייה', שמנדון נחלץ לעזרתה ומעניק לה מניסיונו. פגסוס, 'הסוס המעופף מהמיתולוגיה היוונית, משמש להם כלי תחבורה בין העולם הנסתר לעולם המציאותי'. ("נופר אמרה:/ הוד קדושתך' פזר גם מעליי/ מקבץ מרסיסי מעשיך.// המתיני דקה, השיב מנדון,/ אקרא לפגאסוס,/ אצא על גבו למסע/ ושם למעלה/ אפרוש ידיים ואשייט/ מעל לראשי הבריות/ אשלב ידיים עם מיכאל/ ואורה את הדרך בעיני הימנית." 'קדוּשה', עמ' 13).
בשיר אחר, 'אדום הקרניים' (עמ' 69) נופר כבר איננה נזקקת לעזרתו של מנדון, וכשהיא 'נוזלת למיטה, באפיסת כוחות מול האח, מחפשת את וסטה" (אלת האש במיתולוגיה הרומית) אך במקומה מופיע שד אדום קרניים המאיים על שלוותה ועל נפשה ולמרות ש'האפור הופך אפור יותר/ והשחור – שחור יותר' (בדומה לשורות משירה של לאה גולדברג) "השקט בערוצי הדמעות/ מתחיל לנוע,/ להתעורר/ להצית חיים חדשים/ לכלות כל עקבות העבר" ונופר – "עיניה נפקחות אט-אט/ תווי פניה לובשים כעס/ אצבעותיה מתאגרפות ומכות באוויר הריק/ אחת ושתיים ואחת." ונופר מצליחה לנצח את השד. השיר 'כמו הבזק של אור' (עמ' 15) הוא שיר הלל לנופר ולסגולותיה: "נופר הייתה כמו הבזק של אור/ מזיזה צילם של עצים רבים" ..// "היא הייתה כמו בתו של פבוס" (אל האור היופי הגברי והאמת במיתולוגיה הרומית)), "האמיץ כברק/ שמשכים עם סער.../ מקיף גדרות וגדרות/ מזעזע צמרות/ מותיר אחריו שובל של ניצוצות"...

כבסיפור אגדה, הרבה יופי נאיבי יש בשירים, חתירה למין שלמות של טוב, הדמויות המיתולוגיות הנוספות שמוזכרות בשירים משחקות תפקיד בקרב שמתחולל בין הדמויות ה'טובות' לאלה ה'רעות', בדרך השנייה והשלישית שבה ניתן לקרוא את השירים, של מוסר השכל שהוא ביקורת חברתית על הרע בעולמנו, למעשה אולי, ביקורת שמסתתרת מאחוריה ניסיון להטפה לאמת סוקראטית, לטוב ה'מוחלט' להתנהגות חברתית מסוימת שאינה חומרנית ומזויפת אלא רוחנית, מזוקקת וחותרת לשלווה קוסמית. האזכורים בשירים לדמויות הטובות, למעשים הטובים ולהתנהגות נעשות גם על ידי אזכור של סמלים מעולם הרייקי, כמו העין השלישית והצ'קרות, הקבלה, הפתיחה בקלפים, ועוד מתורות מיסטיות למיניהן. שימוש במושגים מעולם הרייקי (ומעולמן של תורות מיסטיות אחרות) אפשר לראות בשיר 'קדושה' (עמ' 13), שבו נופר מבקשת ממנדון –
"מלא את גופי בבריאות,/ חדש את חושיי בחיות,/ המרץ נפשי לעוד יום או יומיים." ומנדון משיב, 'אעלה שוב על גבו של פגאסוס,/ אצא למסע חיפושים/ עד שאמצא את רפאל/ ויחד, בעין השלישית/ נאתר את מרכז כּאֵבֵך/ נשטוף אותו באהבה ורעות,/ קמצוץ מריחות פרחי לילך,/ צבעי סיגליות." ה'עין השלישית' שנמצאת בין שתי העיניים היא איבר בגוף האנרגטי הממונה על הידיעה ועל החזון ושימוש בה נחשב לבעל סגולות ריפוי עוצמתיות.
ואיזו דוגמה טובה יותר (ובהירה, מדי) יש למאבק של הטוב ברע, מאשר דוגמה של הקרב בין מלאכי הטוב, למלאכי הרע: " דרכם של מלאכים לפרוש כנפיים/ להתעופף/ לברך, לשמור, לעזור.// דרכם של אחרים/ להכשיל, לקלקל, לעוות./ כך מתחילים המאבקים/ כך נולדות המלחמות." 'מלאכים' (עמ' 19).
הוראות מדויקות ומפורטות כיצד להגיע דרך הטוב והאמונה נמצאות בשיר "ריקוד המסלולים" הפותח את הפרגוד הרביעי של הספר 'לבסוף מים, זרם צונן': "עליות ומורדות מתחרים במדרכה הישרה/ של אירועי היום יום...// חיפוש מתמיד של שביל ההצלחה/ ליטוף השורשים של משימות חולפות/ עלים של חיפושים.." // ובהמשך, " בין כל אלו יש לזהות הזדמנויות/ לפתוח דלת לא רק כשנחוץ/ לפתות את הרגע בשם מחר חדש/ לקדם את פניהם של מלאכי הזכות.// לפעמים ההמתנה ארוכה ואפורה/ (כמו נחל שזרמו צונן/ כמו הופעתו של רדיא* עם בוא הסתיו)/ כי בסופה שכר ראוי לסבלנות" * רדיא הוא מלאך הממנה על הגשמים המשקים את האדמה במיתולוגיה היהודית.

האם שירה צריכה לומר מה אסור ומה מותר, מה טוב ומה רע? התשובה היא לא לטעמי, לא בשירתו של מנחם פאלק ולא בשירה אחרת שמנסה לשכנע ברעיון כלשהי, כדוגמת שירה פוליטית. אלא אם כן הדבר נעשה במרומז, או במסווה של סיפור פיות ומלאכים טובים הנלחמים בשדים ודרקונים, כמו בשירי 'מסעותיו של פגאסוס'. הדמויות המיסטיות, הסוס פגאסוס, המלאכים הטובים מהמיתולוגיה היהודית, האלים הרומיים והיוונים, כגון פבוס, ארס, וולקן ועוד נוספים, משמשים כאן, כאמור, דמויות בסיפור אגדה שבו הסוף הוא טוב, הטוב מנצח והדרכים סלולות לדרכיו. מה שמשלים, לטעמי, את הנהירה הזאת לטוב, הם השירים האישיים דווקא, שבהם נשאלות השאלות החשובות –
ב"ריקוד העורבים" (עמ' 26), מנדון נתקל בנסיעתו בחסידי 'נחמן מאומן' – "רמזור אדום./ שיירה עוצרת וממתינה לאור וירטואלי/ אישור להמשיך בדרכה./ מוזיקה רועשת מאפילה/ על קולות העורבים שממעל/ והחסידים יוצאים לצלילי רעש השמחה/ רוקדים לפני פנסי הוואן/ מסלסלים פאותיהם/ ברגע אין-סופי של אושר." ומנדון "מנסה להפגין שלוה נבוכה/ מהולה במאה דציבלים של דאגה/ ושישים ותשע של ייאוש.// להקות העורבים ממשיכות לצייר/ מעגלים מעל לראשו/ שדרכו יתפזרו מחשבותיו הטפלות/ נהוגות בידי חצי החסידים/ שלא פגעו בלבו לפצעו/ ודם משם לא זרם." בשיר "זמן מנחם" הסוגר את הפרגוד הראשון 'הרוח – משבים קלים', הוא עושה חשבון נפש עם עצמו – "מנדון בודק את זמן המנחם./ האם הוא באמת כשמו/ האם נותר כלל זמן/ ואם נותר, לאיזו מטרה?" והשאלה הנשאלת, "מתי יורשה להשתחרר מעֹל עבר/ לחזור להיות סתם מנחם/ שם ככל השמות/ ללא קדושה, כמו כוהנת,/ ללא חיוב כמו לוִויה/ מנחם עצמו בלבד/ פשוט, כאן ועכשיו."

» ביקורות נוספות של הדוד SAM
» ביקורות נוספות על מסעותיו של פגסוס