ביקורת שכתבתי שהתפרסמה בבננות בלוגס:

חמישה מאמרים בספר המאמרים החדש של אורי ברנשטיין, משורר ואיש ספרות, שהוא גם פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון וראש החוג לספרות בה: אכתוב על העיקרי שבהם והפותח, 'על הפרסונה' ועל שלושת הבאים אחריו; 'על הקונקרטי ועל האבסטרקטי בשירה', 'על השימוש בביוגרפיה האישית בשירה', ו'על הכישוף בשירה ועל שירתה של דליה רביקוביץ'' אכתוב בקצרה, גם משום שהם קשורים לנושא שבו עוסק המאמר הראשי.

המאמר הראשון, 'על הפרסונה' עוסק בפרסונה השירית. הפרסונה השירית, לפי ברנשטיין, היא "התוצאה העיקרית של תהליך הפיכת האדם האמיתי ל'אדם כותב', היא יצירתה של פרסונה שירית, בריאתו הטבעית מעצמה, של 'אלתר אגו' שרק באמצעותו מתגלם המשורר בשיר שהוא הוא הקול שבו המשורר מדבר אל העולם. בכתיבה, מבלי דעת, 'האדם הכותב' יוצר אישיות המתפצלת ממנו, דמות המתקיימת במקביל לו רק בַנכתב, ושרק בעדה ודרכה הוא יכול לומר לעולם את שהוא מבקש להגיד או את שנכפה עליו לומר". (ההדגשה שלי).
ברנשטיין מזכיר ומבחין בין הפרסונה השירית לבין הפרסונה המלאכותית, שעליה כתב לפני כעשור בפרק 'מציאות בדויה: על הפרסונה השירית' מתוך ספרו 'עסוק בין חברים' (הקיבוץ המאוחד, 1998). הפרסונה המלאכותית היא דמות שהמשורר עוטה על עצמו בכוונה תחילה על מנת שיוכל לכתוב בקול שונה מקולו הרגיל ובכך ליצור אפיקי ביטוי נוספים. לעומת הפרסונה השירית, שעליה מדבר ברנשטיין, שהיא למעשה הדמות של המשורר עצמו, בנפרד מן הדמות של האדם האמיתי, היומיומי והמעשי.

אך הקורא יגלה עד מהרה שהפרסונה שעליה מדבר המחבר היא לא יותר מאשר המוזה, אלת ההשראה, וברנשטיין שמצטט ומזכיר מדבריהם ומשיריהם של משוררים וסופרים, ורותם אותם לטובת טיעוניו על קיומה של 'הפרסונה השירית', גם מדגים ומראה איך על המשורר לקרוא לה, ל'פרסונה' (שהיא המוזה), להשתלט עליו, וכשהיא באה במפתיע, איך עליו להתפנות מכל עיסוקיו היומיומיים על מנת לתת לה להשתלט עליו. כך הוא מזכיר את אריך קסטנר, שמספר כיצד באמצע שבדק כמה תלמידים יש אצלו בשיעור, הופיע אצלו הרעיון על 'אמיל והבלשים' ועל התכסיסים שבהם נקט על מנת להחזיק ברעיון לבל יחמוק. עוד הוא מצטט את המשורר האמריקני תיאודור רטקה: "פתאום, בערב המוקדם, התחיל השיר 'הריקוד' וסיים את עצמו בזמן קצר מאוד, שלושים דקות או קצת פחות משעה. באותו זמן הייתה לי תחושה של איזו ישות. הבית כולו היה טעון באיזו נוכחות רוחנית, נדמה שהקירות עצמם הבהבו'. איזו ישות, נוכחות רוחנית, אבל רטקה לא אומר אם לדעתו הייתה זו הפרסונה השירית שלו שהשתלטה עליו או שביקרה אצלו המוזה, במלוא הדרה.

כמובן שברנשטיין מזכיר גם את פרננדו פסואה (לטעמי מעט ובקצרה מדי), ומצטט ממכתב שפסואה כתב לחברו: "יום אחד, עמדתי לפני דוכן גבוה, לקחתי פיסת נייר והתחלתי לכתוב... כתבתי כשלושים שירים, בזה אחר זה, במין אקסטזה שאינני יכול להסביר... התחלתי בכתיבת הכותרת ומה שבה בעקבותיה לא היה אלא הופעה של מישהו בתוכי, שמיד קראתי לו בשם אלברטו קיירו." פסואה הוא דמות חריגה בכך שיצר לעצמו הרבה דמויות, וניתן לתהות, אם הדמויות שיצר לעצמו פסואה הן דמויות מלאכותיות, פרסונות מלאכותיות, או שכל דמות היא השתלטותה של פרסונה שירית נפרדת על פסואה, או ששוב, מדובר כאן במוזה, והמוזה היא זו גם שנתנה שם לכל דמות שפסואה יצר לעצמו.

כנגד הטיעונים והדוגמאות התומכים ב'פרסונה השירית' שלו, מביא ברנשטיין גם טיעונים נגדיים. המשורר האמריקני פיליפ לוין, (שלטענת ברנשטיין מתכחש במודע להשתלטותה של הפרסונה), בדברים שנשא לפני סטודנטים, אומר: "משוררים אומרים לנו, כך קולרידג' וקיטס למשל, שהם כתבו את יצירותיהם הטובות ביותר כשאיזה כוח זר להם פלש לתוכם. ייתכן והם צודקים. אבל לי יש מושג אחר. אני לא חושב שקיים כזה כוח חיצוני. אני מאמין שאנחנו לחלוטין אנחנו עד שבהיותנו כאלה – אין אנו יודעים עוד מי אנחנו... בעבור זה חיים המשוררים, בעבור אותם ימים בהם הם לחלוטין הם עצמם". (ההדגשה במקור).

עוד מצטט ברנשטיין את ו"ה אודן, שאומר ש"זה נכון כשהוא כותב שיר, נראה למשורר כאילו שני אנשים מעורבים בתהליך: האני בעל ההכרה ומוזה שעליו לחזר אחריה. אבל כמו בחיזור אמיתי – תפקיד המשורר חשוב ממש כתפקידה של המוזה". ברנשטיין מתנגד לקביעה זו של אודן ומתעקש על שלטונה של המוזה או של הפרסונה השירית. אך האמת היא שברנשטיין מתבלבל ומבלבל בין שני התפקידים והנושאים לאורך כל המאמר – בין הפרסונה השירית, שאותה הוא הופך אחר-כך למוזה, שאותה צריך המשורר להשיג על מנת שילבש את דמות האדם הכותב.

כך או כך, נדמה שברנשטיין מאוהב ומשתעשע ברעיון שלו על הפרסונה השירית, אך אינו בטוח בו בעצמו, ניתן לומר, ולעדות הסתירות והבלבול הרב במאמרו. הקוראים את הפרק 'על הפרסונה' לא ימצאו, לטעמי, חשיבות מחקרית כלשהי, גם לא יוכלו להחכים יתר על המידה בנושא הידע הספרותי שלהם, אך אם ירצו למצוא שעשוע, בידור פסיכולוגי של מה קדם למה, המוזה או השיר, הפרסונה השירית או האדם האמיתי, יוכלו למצוא זאת.

בגב הספר כתוב: "מכלול המאמרים שבספר יוצא חוצץ כנגד התיאוריות הרווחות על 'מות המחבר' (בארט ופוקו) וכנגד הפוסט מודרניזם והדה-קונסטרוקטיביזם – השקפות עקרות שאבד עליהן הקלח..." – (שגיאת הכתיב המביכה, כך במקור) – אך ברנשטיין כלל לא מזכיר במאמריו תיאוריות אלה; (אף מילה אחת! ניתן אף לקבוע שהדברים על גב הספר נכתבו על מנת ליצור רושם שהספר הוא מעניין...) ברנשטיין אף – למרבה ההשתוממות – לא בונה תיאוריה משל עצמו. שכן, בשלושת המאמרים הבאים הוא פותח בסקירה קצרה של עמוד או עמוד וחצי את הרעיון שהוא רוצה לפתח במאמר, ולאחר מכן, תוך כדי סקירה של ההיסטוריה של השירה, הוא מביא ציטוטים משיריהם של משוררים רבים, החל משירת יוון העתיקה, דרך שירת ההייקו, לשירה האנגלו-סכסית והשירה האירופית המודרנית, ובין לבין מביא פירושים לשירים, לעתים ארוכים יותר, לעתים קצרים מאוד. כך למשל ב'על הקונקרטי ועל האבסטרקטי בשירה', הוא מביא ציטוטים של משוררים שכותבים על הקונקרטי, ולאחר מכן מביא משוררים שכותבים על האבסטרקטי, ולבסוף מביא ציטוטים של משוררים שמשלבים בשירתם בין הקונקרטי ובין האבסטרקטי ומגיע למסקנה מפתיעה – בואו נעשה פשרה – אומר ברנשטיין ומחדש – הרצוי בשירה הוא בשילוב שבין הכתיבה על האבסטרקטי ובין הכתיבה על הקונקרטי.

במאמר הבא אחריו, 'על השימוש בביוגרפיה האישית בשירה', התבנית דומה. ברנשטיין מביא דוגמאות המראות כיצד ניתן לשלב בשירה את הביוגרפיה האישית, דרך תבניות שימוש שונות. גם כאן, כמו במאמר הקודם, הרעיון בבסיסו טוב, אך במקום להרחיב אותו ולהעמיק בו, ברנשטיין מפטפט על שיריו של מאן דהו ואחרים, ללא כל תכלית וללא כל רצף מחקרי שיש בו מסקנות חשובות וחדשות על השירה, אלא ציטוטים חסרי פנייה וחסרי משמעות משיריהם של משוררים (103 משוררים, מתוכם 22 משוררים עבריים). כך גם בפרק 'על הכישוף בשירה ועל שירתה של דליה רביקוביץ''. בפרק זה דווקא יש עניין, ולא משום שהוא חדשני ומעמיק מקודמיו, אלא משום הפרקים בו העוסקים בשירתה של דליה רביקוביץ', המעניינת לכשעצמה, אך גם כאן ניכרת אי הרצינות המחקרית, היה ראוי שייכתב הרבה יותר על שירתה של רביקוביץ' בהקשר הזה של הכישוף בשירתה.

כאשר קוראים את פתח הדבר של אורי ברנשטיין, ניתן אולי להבין מדוע לפנינו ספר מאמרים שאינו חותר לחדשנות ולעניין מחקרי – שלושת המאמרים הפותחים את הספר התבססו על סדרת הרצאות שנתן אורי ברנשטיין במסגרת לימודי ה-M.A באוניברסיטת בן-גוריון בין השנים 2003 ל-2007. זהו ספר משעמם של איש אקדמיה משועמם, לסטודנטים תמימים ונבוכים. לכן הצורך לקבץ את סדרת המאמרים/ הרצאות לספר מאמרים, במיוחד אם אין בו מן החשיבות המחקרית ומן העניין, אינו מובן.

ביקורת שכתבתי שהתפרסמה בכתב העת המקוון ז"ל אוקאפי:

ם בודד" הוא ספר של שירים אישיים ואינטימיים, בעיקר אינטימיים, מעולמה של סיגל אשל. שיריה של סיגל אשל פורסמו בכתבי-עת שונים: 'על-המשמר', 'עיתון 77', 'שופרא' ועוד. "דם בודד" הוא ספר שיריה הראשון.

משם הספר, "דם בודד", מהשיר הפותח מרבים משירי הספר, בעיקר אלה המופיעים בשער השירים הראשון, "חושך בצלחת", מתגלה תמונה של בדידות מתייחדת, סגורה, אינטימית, ובמיוחד נשית. האם זו בדידות גאה, יוצאת כנגד, מתריסה: "מי שקרא לי ציפור/ ודאי לא זכר את יראת ההתנתקות/ הכובד מרתק את הפחד/ כרגלי עופרת לקרקע". ("מי שקרא לי ציפור", עמ' 13). או, כפי שעולה משירים אחרים, בדידות הממעיטה בערך עצמה מול התחושות, החוויות, המפגש עם אנשים אחרים. כך או כך, זו עצמיות מיוחדת ובודדה, לעתים עד תחושת הפרזה, אולי.

בשער השירים השני של הספר, "מתוך נגיעה", בעיקר שירי אהבה. וגם כאן מתגלה תמונה של בדידות, הפעם זו בדידותה של הכותבת מול האהוב, הפער בין הרצוי והמצוי: "תבוא אלי/ בהסתר פנים/ בחצי פנים/ מחודד מעפר/ שותק, זרחני/ עצום/ עיניים... תגיד לי מה שאימה לא אמרה/ תיגע בי איך שקור לא נגע". ("טקס סיום", עמ' 32). בתיאור היחסים האינטימיים יש השתוקקות עצומה לחום, ברגש מאופק וחושני. לעתים הכוונה ליחסים עתידיים, או אנלוגיה לאלה, שמעורבים בהם זמנים, אכזבות ורצונות: "בשלהי הזמן/ תשוב הביתה רעב/ בלי דג/ בלי תבן./ אני אעמוד במטבח/ ואכה אבן באבן./ אתה תכרע על ברכיך/ בין חפצים נשכחים/ ומתוך כיס בתרמיל/ תוציא בבואה ישנה,/ מראה במסגרת של פח./ תנסה לצוד את השמש/ אבל היא תחויר ותדעך." ("פעם אחת", עמ' 33).

השירים היפים ביותר בספר הם בשער האחרון, "פעם בשנתי נסעתי". בעיקר שירי נוסטלגיה וזיכרון, שמביאים תמונות מן הטבע והקיבוץ: "העיניים שלי ממש רטובות,/ ואני מרגישה שהוא יודע. אני מסמנת לו/ עם הפטמות שלי דרך הבד הלח. עכשיו כבר/ כל הקיבוץ יודע." ("פיסות", עמ' 45). וגם כאן, באווירה הנוסטלגית, עולה תביעה לקרבה ולחום, בדידות שמבקשת מנוחה, ובמקום זאת ישנו ריק גדול.

יש בשירים קסם אינטימי, מוזר ונסתר לפעמים. אחדים מ 32 שירי הספר יפים מאוד, הם מציירים תמונה מאופקת ועדינה, ויש בהם דימויים מרגשים.

ביקורת שכתבתי שהתפרסמה בכתב העת המקוון ז"ל אוקאפי:



כיצד אפשר להיצמד לזיכרון ולא לבַכות על אבדנו? שיריו של אריה בר מספקים תמונות שנעות בין הזיכרון לשכחה, בין הייאוש לתקווה, בין געגוע לפיכחון מציאותי.

תחושת אבדן חריפה מלווה את השירים, ומעניקה להם ניגון עגמומי וקודר. סגנון השירים דחוס, מכונס, יודע ואינו יודע: "בעיקר אני יודע/ שדברים שאיבדתי לדעת/ לא אדע/ כל כך מעט אני יודע." ("יודע, רואה" עמ' 12.)

האבדן והמחסור מבצבצים מכל שיר ומכל שורה, גם האיש הירוק והאיש האדום שברמזור אינם נמלטים מהם: "האיש הירוק והאיש האדום/ רואים את נפשותיהם התאומות/ במרחק געגוע/ אבל לא במרחק חום." (עמ' 29) - כמה תום יש בהאנשה הזאת, ועמו עצב מפוכח ומשלים המשליך לנתק הקר בין האנשים.

השירים הם ניסיון ללכוד את האבדן שצלליו עדיין מכסים: "שמש אדומה היא תופעת לוואי של השקיעה/ נפשי הנוגעת בפרידה היא השקיעה עצמה." ("תופעת לוואי" עמ' 41). האבדן משולב במציאות היומיומית, כאן ועכשיו. בירושלים, עירו של המשורר, "אין ראש לזיכרונות/ לכולם כתנות פסים/ בבורות בורות הם כלואים" (עמ' 59). האבדן האישי משתלב באבדן החברתי למציאות מטורפת וקודרת של הרוגים ושכול ומוות.

סגנון השירים יכול להיראות מיושן; הוא נוצר מתוך שילוב התכנים הכואבים והקשים וקיבוצם בבתים שורות ומילים שמכילים עולם ומלואו של זיכרונות וגעגועים. ספרו של אריה בר הוא כשק זיכרונות בלום שנוטפים ממנו כאב וגעגוע ומותירים מאחוריהם שובל צורב של סימנים אישיים וייחודיים.

דווקא בשלושת השירים החותמים את הספר יש חריזה ומשקל התורמים לחינם ועושים אותם מרגשים יותר; הם ניסיון לחזור אל העבר, האהבות והמקומות שנשכחו, וכמו עוטפים את כל הגעגועים והזיכרונות במעטפת חמה ואוהבת - מתוך "תל אביב, סוף קיץ ארבעים ואחת" עמ' 73:
"אז ידעתי כי בימי ילדות אבודים/ בין דמעות שיבשו ברוחות הקדים/ עם שירי הגן שבאוויר עוד עומדים/ ופחדים שהיו את הלב מרעידים/ הייתי המאושר בילדים".

הספר ראה אור בהוצאת גוונים.

ביקורת שכתבתי על הספר ופורסמה במאזניים:

יעקב צ'ציק, או צדוק יחזקאל, שם שהוא מאמץ לעצמו מאוחר יותר, הוא צייר תל-אביבי מפורסם שהולך ומשתגע. ד"ר יוסף אדנאור הוא ד"ר למתמטיקה, שמת בעקבות שריפה, שלא ידועות סיבותיה – תאונה, התאבדות או רצח. שניהם גרים ברחוב ברדיצ'בסקי 4 בתל-אביב וגרים בסמוך למקום מגוריו של המשורר אבות ישורון, שגר בברדיצ'בסקי מס' 8 כ-55 שנה וכתב רבות על תל-אביב. הראשון, הצייר, הוא שכנו של ישורון מ-1977 ואף צייר סדרה של רישומי פחם בעקבות שיריו. אחד מרישומיו החשובים מתבסס על השיר 'הלן' של אבות ישורון.
הצייר, יעקב צ'ציק והד"ר למתמטיקה, ד"ר יוסף אדנאור, הם כמובן דמויות בדיוניות, פרי מוחו של דרור כהן, ד"ר למתמטיקה אף הוא, אך גם משורר וסופר (פרסם ארבעה קבצי שירה, האחרון בהם "הילד שגנב הר" בהוצאת כרמל, 2006). "מבעד למסגרת" הוא ספר הפרוזה הראשון שלו. הדמויות המוזכרות הן גיבוריהן הראשיים של שתיים משלוש הנובלות בספר: "מבעד למסגרת" ו"המדורה של ד"ר אדנאור". השיר המוזכר של אבות ישורון מצוטט בעמ' 24 של "מבעד למסגרת". שני הגיבורים, כאמור, מתגוררים בברדיצ'בסקי מס' 4 והם שכניו של אבות ישורון.



על מס' 4 כתב אבות ישורון:






"בית ברדיצ'בסקי
ארבע.
ארבע
קומות.

באים לשפץ.
קודם כול
בא בולדוזר
וניתץ את

הכרכוב."
ובהמשך השיר...

" והבית
נשאר כשלד
עצמות, בלי
איברי עיכול.

בית עם
רווחים שהיו
פעם דלתות.
חורים שהיו

פעם חלונות."


(מתוך השיר "ברדיצ'בסקי, בית", בקובץ "אין לי עכשיו", הקיבוץ המאוחד, 1992. מופיע גם ב"כל שיריו של אבות ישורון" כרך IV, עמ' 172.)

שלושת הסיפורים הקצרים הכלולים ב"מבעד למסגרת" הם כמו בשירו של אבות ישורון – "בתים, שהם שלד עצמות, בלי איברי עיכול, עם רווחים שהיו פעם דלתות וחורים שהיו פעם חלונות". שכן, גם מתוכנם וגם כיוצא משם הספר, הם יוצאים 'מחוץ למסגרת' או שהמסגרת שלהם לא שלמה ויוצאת מתוך עצמה, והמחבר, דרור כהן, טווה בהרבה חכמה וכישרון וגם ניכר מכתיבתו ידע רב ומרשים, עלילות המלאות בפיסות מידע חסרות ובפיסות מידע קיימות, שמהן הקורא צריך להשלים את המלאכה.

כאמור, הצייר יעקב צ'צ'יק, הולך ומשתגע. הפעם הראשונה הבולטת הייתה כאשר דיוקנו של רבין, שאותו סיים לצייר צ'צ'יק, אז כבר צדוק יחזקאל, שלושה ימים לפני הירצחו, פצח את פיו ונתן נאום לאומה על דרך השלום. עשר שנים מאוחר יותר החלו מרבית ציוריו לחרוג ממסגרותיהם, לנאום, לקלל את הצופים בהם ולהיעלם. מקרים אלה הם, כמובן, פרי דמיונו של הצייר עקב שגעונו, אך הדבר לא מפורש בסיפור ונתון להבנתו של הקורא.
הנובלה, (כך גם השתיים האחרות), מהללת את נוכחותו של האין, של הלא-נוכח, של מה שהיה יכול להיות. כך למשל דמותה של דורה דיאמנט, אהובתו של פרנץ קפקא, שהיא גם קרובה-רחוקה של יעקב צ'צי'ק מילדותו, שבעקבותיה הוא נוסע ללונדון בניסיונות לחפש אותה, נושא עמו תמונה שלה:
(עמ' 16)


בעקבות סיוט שהיה לו בילדותו החל להעריץ את קפקא וכשהחל לצייר צייר לפי תיאורים מספריו של קפקא. באחד מקטעי יומנו הוא כותב: "קפקא למשל, יכול למלא דפים על גבי דפים בתיאור שאיפתו של ק. להגיע אל הטירה, אבל לא לכתוב מאום על הטירה עצמה." צ'צ'יק מאמץ מוטו זה והקו המוביל את יצירותיו הוא הניסיון לצייר בעקבות ההיעדר. ב"השאלה המרכזית" (עמ' 46), שואל בנו (שהוא למעשה המספר): "מדוע אתה עושה את כל הרישומים האלה של דברים שאתה יודע מראש שלא תכניס לציור?" – "אני חייב לדעת איך הם נראים כדי שאדע איך הציור צריך להתייחס להיעדרם", עונה לו צ'ציק.

הדרך שבה משולבים בנובלה דמיון ומציאות מאוד מעניינת, כמו האזכורים להוויה של חיי האמנות בתל-אביב וההווי הארצישראלי בכלל, וגורמת לסיפור להיראות אמיתי, בשר ודם (אם כי לא עד הסוף – יש עדיין תיאורים שעדיין שומרים על הימצאותם בעולם הדמיון). כך למשל רשימות בפרוזה המתארות את הכנותיו של צ'צ'יק לציור "ארוחת ערב משפחתית" (עפ"י קפקא) נרכשות ע"י אספן אלמוני ולאחר שנים פורסמו בכתב-העת "סטודיו". גם השם 'יעקב צ'צ'יק' הוא אמיתי (ח"כ ממפלגת מפא"י בשנים 1959-1952). במלחמת יוה"כ נפצע צ'צ'יק ומתואר קטע יומן שבו הוא מצוטט כשהוא צועק: "שתזדיין גולדה," "שתזדיין עם דיין על טנק דוהר". ואת מלחמת לבנון הוא מקלל: "המלחמה הארורה הזאת מפריעה לי לצייר. אי אפשר להשיג צבעים וחומרים כי את הספק שלי שלחו ללבנון".

המבנה המיוחד של הנובלה (31 פיסות יומן ותיאורים שונים), האינטרטקסטואליות העשירה עם מושגים ודמויות מעולם הספרות והאמנות, השילוב בין ריאליזם לסוריאליזם, דמיון ומציאות, שמשולבים בהם סיפור אהבה מעורפל ותיאורי הנפש המסובכת והמפוצלת של הגיבור הראשי, יוצרים סיפור שונה, מרתק ומרענן בקול הספרותי שלו.

שתי הנובלות האחרות בספר, "המדורה של ד"ר אדנדאור" ו"המעגל – סיפור בשמונה סיבובים", מיוחדות גם הן במבנן ובתוכנן.

קטעי חקירה משטרתית, ציטוטים מספר תיאוריה המשלב אמיתות מעולם המתמטיקה לעולם הבודהיזם, מרכיבים את הנובלה השנייה. בחקירתו מנסה מפקח המשטרה לפתור את תעלומת מותו בשריפה של ד"ר אדנאור. שותפים לחקירה אשתו של הד"ר, שיש חשד כי בגדה בו, עמית למחקר, יריב למחקר, ופרופסור שהוא מורה רוחני לכולם, שהוא זה שכתב את הספר שממנו לקוחים הציטוטים. כולם שותפים לתעלומת המחקר המתמטי – השערת זוגות המספרים הראשוניים. הכוונה למספרים הראשוניים שההפרש ביניהם הוא 2 – הטענה שרוצים להוכיח היא שיש אינסוף זוגות מספרים ראשוניים כאלה. זו דרך אחרת לתאר את האין, את ההיעדר של דברים – בצורתם המתמטית, בתעלומה של עולם המספרים. יכולתו של המחבר, דרור כהן, להציב את עולם המספרים במרכז העלילה וממנו להשליך לתחומים אחרים בחיים – מרשימה. כהן עושה זאת בצירוף של תיאורים אנליטיים אך גם באמצעות תיאורים רגשיים. אם מוסיפים ומשליכים מעולם המספרים את הסתירות במתמטיקה, את הבעיות המתמטיות הבלתי-פתורות ניתן להשליך ולהבין מאליו.. בנוסף לכך תיאורים והסברים מעולם הבודהיזם והזן, תיאורי הנפש הסבוכה של כל הדמויות בעלילה, כולל דמותו של המפקח בעצמו, יוצרים סיפור חידה מעניין ומושך.

הסיפור האחרון, "המעגל – סיפור בשמונה סיבובים", מתאר חבורת אנשים שעומדים בלילה באמצע יער ומשחקים במשחק שמטרתו סיפור סיפורים – כל משתתף מספר סיפור ועל הנוכחים לנחש את משמעותו – שלו רק משמעות אחת, במילה אחת. משתתף שלא ישיב נכון – יצא מהמשחק. בין הסיפורים השונים, המכילים כל אחד עולם ומלואו, נרקמת עלילה המחברת בין המשתתפים השונים. למרות שנראה שאין קשר בין הסיפורים השונים (ואולי באמת אין קשר), מצליח המחבר לבנות מארג של מצבים, שכל אחד מהם מצליח לגעת בנפש האדם וליצור תמונה אחת שלמה שממנה עולה אהבת סיפור הסיפורים ואהבת המורכבות שבהם.

הספק, האין וההיעדר הם העומדים במרכזן של שלוש הנובלות היפות ב"מבעד למסגרת". ייחודיותם של הסיפורים הוא לא רק בכך, אלא גם במבנה המיוחד שלהם ובתוכנם – המעניין לכשעצמו, כל אלה גורמים לכך שכתיבתו של דרור כהן היא כזו שנצרבת בזיכרון.

ביקורת שפרסמתי לפני כמה שנים בכתב העת המקוון ז"ל 'אוקאפי":


בכמה ספרי ביכורים (ולא רק) של משוררים ומשוררות צעירים וצעירות שיצאו לאחרונה, אפשר למצוא הרבה מן הנוסטלגי והאישי. בחלקם, האישי והנוסטלגי הוא גם מציצני למחוזות השתובבות ילדותיים, ומבקש בין היתר ל"זעזע" את הקורא בתיאורי "חטאי" ילדות והתבגרות. בשירי אהבה בוגרים יותר אפשר לקרוא תיאורים ארוטיים עד סמי-פורנוגרפיים שגם הם נועדו ל"הדהים". לרוב העניין מלווה בפטפטת לירית מיותרת.

אך יש שהנוסטלגי והאישי הוא רך ויפה. יש והנוסטלגי והאישי הוא גם עתיק וצלול, כמו יין ישן וטוב. כשהקול שקט ובוטח, וכשהסערה האישית נקייה וזכה, הם נוגעים גם ללב הקורא. בסערה כזו אישית ויפה הרגשתי כשקראתי בספר שיריה הראשון של כנרת לפידות, "על הנהרות על היאורים".

על העטיפה- ציור יפה של אנה אוגוסט- אישה המחזיקה בידיה תינוק, ציור הקולע יפה לרוח השירים שבספר.

כנרת לפידות היא משוררת ירושלמית, דתייה, שנולדה בארה"ב ב- 1974.
בין האמונה באל, ובין שלווה ורוגע אהובים המגיעים ממקום מוכר ובטוח, מופיעים גם מקומות אחרים, שונים ומוזרים מן הידוע, המחליפים לעתים את השלווה העצומה בשפיות מעורערת, לעתים בשיגעון...

במחזור השירים הפותח את הספר, "אל הנהר", מוגדרים ונקבעים הגבולות, נקבעת השלווה, גם כשהיא חסרה, ניכרת האמונה בחיפוש ובמציאת החסר, ויותר- ניכר הביטחון השלו ממנו נובעת עוצמה יפה ומעוררת התפעלות. מחזור שירים זה נפתח בשלושה שירי הנהר ש "טובל בתוך עצמו", ומוגדרים הבעלות עליו, והשלווה שבו. ביתר שירי "אל הנהר" מתפתחת הגדרת הביטחון והדוברת מתאפקת מאוד שלא לפול מגדותיו. יש שהשלווה והביטחון מוגדרים בשירי אהבה יפים הכתובים בקול נשי מפתיע ובוטח, עד לטבעיות גמורה.

בַּשיר היפהפה שמובא כולו גם על גבי עטיפת הספר, הגדרה פואטית מדויקת ונפלאה:
"הַשֶּׁקֶט שֶׁעַל גְּדוֹתָיו אַתָּה הוֹלֵךְ/ הוֹּא הַמֶּתֶק שֶׁבִּשְׂפַת הַשִּׁיר/ אִם תֵּשֵׁב לְצִדוֹ בְּעֵת שֶׁיִּצְחַק/
יִּנַתְזוּ הַמַּיִּם עַל עֵינֵיךָ/ וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאָבִיב" (עמ' 15). בין שתי הגדות- נמצא הנהר, השוצף בביטחון עצום ושקט. אם מיטיבים להלך בגדותיו, על גבול הסערה - נמצא את השיר הנכון והמאושר.
אך יש גם שהנהר גועש וקוצף, הנופל לתוכו נסחף בזרם, והקורא חש אי שקט וערעור הביטחון. בעמ' 18 זו המנוחה, ש"חסרה/ ורחוקה מהדרך", והשפיות, ש"כיצחק/את צוארהּ מעלה/ למאכלת". בשירים אחרים מתוארת התלבטות, או שאלה שנענית או שאינה נענית, והקורא נותר עם ההתלבטות.

כתבתי אישי ונוסטלגי, אך למעשה הנוסטלגי מצוי בעיקר בשירים שבהם מתארת כנרת לפידות חוויות, התבוננויות ורגשות שחוותה במהלך טיול בהוואי. אלה מרוכזים בעיקר במחזור השירים השני בספר, "הפוגה". חבל שאין המשוררת מרחיבה בחוויות אישיות מעברה כי טמון בהן אוצר גדול. גם כשנדמה שמדובר בחוויות שטוחות ו/רדודות, אין זה כך- גם משם אפשר לדלות פנינים. במחזור השירים "הפוגה" נמשכת הגדרת השלווה, גם כשהיא מלווה בנדודים, מתוארת האהבה לנדודים. הנדודים יפים ואהובים, והמקומות החדשים, הלא-מוכרים והמשונים, מתוארים בשירים כבטוחים ושלווים, עד שנדמה שבהם המנוחה היפה מכולם. הקורא מטייל בהוואי, מתוודע למוזרויות נהדרות, לדמויות מהמיתולוגיה ומהתרבות של תושבי האי, ישן בעמק קסום, שוכב ברוגע על שפת הנהר.

כמעט ואין אי-שקט בשירים- אם הוא ישנו, הוא נסתר. בשיר "הפוגה" שפותח את מחזור השירים השני (עמ' 35), "שקט ארעי הוא ששוהה על פני המים", עד לגלים, "שעולים על פניו ממעמקינו". שיר זה הוא מהבודדים יש להם שם- רובם חסרי שם ובצדק, אין צורך בשם לשיר כגורם מתווך, מסביר או מעניק משמעות מיוחדת, השירים מדברים בעד עצמם.

כשקרבים למקומות שלווים ורוגעים המגלים חוויות קסומות, חדשות, מתרחקים מן המוכר והידוע, מהבית, ואולי מהמקום הכי עמוק אליו אפשר לשוב. בעמ' 43 הדוברת "מחפשת תמיד... אחר הנחל/ שמעברו יושב האל ומלואו רחמים", ושוקעת לתוך חלום שבו "אגם../ מוליד נהר", והיא "שטה על רפסודה/ ומי מנוחות נעשו לאפיקי ים"...

שירי מחזור השירים השלישי, החותם את הספר, "עת לחבוק" מבקשים לחזור.
בשירי המחזור הזה הקורא מתוודע אל הסערה האישית שגם בה יש עוצמה שקטה ומהדהדת. הרבה כעס עצמי יש בשירים, והדוברת מוכיחה את עצמה, מייעצת לעצמה ושואלת את עצמה שאלות קשות: "ואם אני בבדידותי/ מחללת את השבת שבי.../ואם תשוב אלי/ האוכל גם אני". (עמ' 58). כשמדובר בחזרה אל מקומות מוכרים ובטוחים, אל הסביבה המוכרת, ממקומות אחרים ושונים בהווייתם, צצה התלבטות שיש בה רגשי-אשמה, ואפילו רגשי הכפירה. הדוברת מרגישה כבוגדת במקומות המוכרים לה מאז ומתמיד, אך עדיין מתלבטת, שלמה ולא שלמה עם המרחק שעשתה ועם החוויות שחוותה.

כאמור, הרבה כעס עצמי ואי-מנוחה יש בשירי המחזור האחרון, אך גם התפייסות עצמית וניסיון לשוב לדרך ההשלמה בין שני העולמות המקוטבים, שני עולמות שונים, שבשניהם יש שלווה, וביניהם מתח טעון, בנפש המבקשת למצוא דרך ביניים בין שניהם.

המיוחד בשירי "על הנהרות על היאורים" שהם מדברים לכל קורא, בשפתו, בתכנים ובעיקר בקול היפה והשלו, המלא בטחון ועוצמה. השירים, מקסימים לרוב, בטוחים בעצמם, ומלאים באיפוק יפה ומדוד ובניגון שקט, המעוררים התפעלות. על פניהם השירים נראים פשוטים, אך יש צורך בדקות-אבחנה ובעין רגישה במיוחד כדי לגלות את הקסם הנסתר שבהם.

לעתים נדמה כי השירים (ברובם) מאופקים מדי, שלווים מדי, וחסרה בהם אולי טלטלה כלשהי, טלטלה רגשית. ללא ספק, גם כשנדמה שהם מאופקים, הם מיטיבים למשוך את הלב ולתאר סערה אישית. כנרת לפידות יכלה בהחלט לעורר בשיריה טלטלה כזו, כמו זלדה, שהדהימה בכנות ובסערות הנפש שתארה בשיריה. היא תעשה זאת אם תכתוב כמו שכתבה עד כה, ותכתוב עוד על עולמות רחוקים וסוערים יותר של הנפש והזיכרון.

פואמה מרגשת, כתובה בעדינות ובחוכמה. ראו ביקורת שלי על הספר:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=139366&blogcode=9050494

שמעון בוזגלו בספר הזה מתגלה כמשורר בעל הומור עצמי, אירוניה מרירה, מקצב וניגון כמו שצריך להיות למשורר אמיתי. השירים יפים וטובים, מומלץ מאוד.