ביקורת ספרותית על דם בודד מאת סיגל אשל
ספר בסדר

---

ביקורת שכתבתי שהתפרסמה בכתב העת המקוון ז"ל אוקאפי:

ם בודד" הוא ספר של שירים אישיים ואינטימיים, בעיקר אינטימיים, מעולמה של סיגל אשל. שיריה של סיגל אשל פורסמו בכתבי-עת שונים: 'על-המשמר', 'עיתון 77', 'שופרא' ועוד. "דם בודד" הוא ספר שיריה הראשון.

משם הספר, "דם בודד", מהשיר הפותח מרבים משירי הספר, בעיקר אלה המופיעים בשער השירים הראשון, "חושך בצלחת", מתגלה תמונה של בדידות מתייחדת, סגורה, אינטימית, ובמיוחד נשית. האם זו בדידות גאה, יוצאת כנגד, מתריסה: "מי שקרא לי ציפור/ ודאי לא זכר את יראת ההתנתקות/ הכובד מרתק את הפחד/ כרגלי עופרת לקרקע". ("מי שקרא לי ציפור", עמ' 13). או, כפי שעולה משירים אחרים, בדידות הממעיטה בערך עצמה מול התחושות, החוויות, המפגש עם אנשים אחרים. כך או כך, זו עצמיות מיוחדת ובודדה, לעתים עד תחושת הפרזה, אולי.

בשער השירים השני של הספר, "מתוך נגיעה", בעיקר שירי אהבה. וגם כאן מתגלה תמונה של בדידות, הפעם זו בדידותה של הכותבת מול האהוב, הפער בין הרצוי והמצוי: "תבוא אלי/ בהסתר פנים/ בחצי פנים/ מחודד מעפר/ שותק, זרחני/ עצום/ עיניים... תגיד לי מה שאימה לא אמרה/ תיגע בי איך שקור לא נגע". ("טקס סיום", עמ' 32). בתיאור היחסים האינטימיים יש השתוקקות עצומה לחום, ברגש מאופק וחושני. לעתים הכוונה ליחסים עתידיים, או אנלוגיה לאלה, שמעורבים בהם זמנים, אכזבות ורצונות: "בשלהי הזמן/ תשוב הביתה רעב/ בלי דג/ בלי תבן./ אני אעמוד במטבח/ ואכה אבן באבן./ אתה תכרע על ברכיך/ בין חפצים נשכחים/ ומתוך כיס בתרמיל/ תוציא בבואה ישנה,/ מראה במסגרת של פח./ תנסה לצוד את השמש/ אבל היא תחויר ותדעך." ("פעם אחת", עמ' 33).

השירים היפים ביותר בספר הם בשער האחרון, "פעם בשנתי נסעתי". בעיקר שירי נוסטלגיה וזיכרון, שמביאים תמונות מן הטבע והקיבוץ: "העיניים שלי ממש רטובות,/ ואני מרגישה שהוא יודע. אני מסמנת לו/ עם הפטמות שלי דרך הבד הלח. עכשיו כבר/ כל הקיבוץ יודע." ("פיסות", עמ' 45). וגם כאן, באווירה הנוסטלגית, עולה תביעה לקרבה ולחום, בדידות שמבקשת מנוחה, ובמקום זאת ישנו ריק גדול.

יש בשירים קסם אינטימי, מוזר ונסתר לפעמים. אחדים מ 32 שירי הספר יפים מאוד, הם מציירים תמונה מאופקת ועדינה, ויש בהם דימויים מרגשים.

» ביקורות נוספות של הדוד SAM
» ביקורות נוספות על דם בודד