בירושלים אין רחוב ראשיאריה בר0ביקורת שכתבתי שהתפרסמה בכתב העת המקוון ז"ל אוקאפי: כיצד אפשר להיצמד לזיכרון ולא לבַכות על אבדנו? שיריו של <mark>אריה בר</mark> מספקים תמונות שנעות בין הזיכרון לשכחה, בין הייאוש לתקווה, בין געגוע לפיכחון מציאותי. תחושת אבדן חריפה מלווה את השירים, ומעניקה להם ניגון עגמומי וקודר. סגנון השירים דחוס, מכונס, יודע ואינו יודע: "בעיקר אני יודע/ שדברים שאיבדתי לדעת/ לא אדע/ כל כך מעט אני יודע." ("יודע, רואה"
