ביקורת ספרותית על בירושלים אין רחוב ראשי מאת אריה בר
ספר בסדר

---

ביקורת שכתבתי שהתפרסמה בכתב העת המקוון ז"ל אוקאפי:



כיצד אפשר להיצמד לזיכרון ולא לבַכות על אבדנו? שיריו של אריה בר מספקים תמונות שנעות בין הזיכרון לשכחה, בין הייאוש לתקווה, בין געגוע לפיכחון מציאותי.

תחושת אבדן חריפה מלווה את השירים, ומעניקה להם ניגון עגמומי וקודר. סגנון השירים דחוס, מכונס, יודע ואינו יודע: "בעיקר אני יודע/ שדברים שאיבדתי לדעת/ לא אדע/ כל כך מעט אני יודע." ("יודע, רואה" עמ' 12.)

האבדן והמחסור מבצבצים מכל שיר ומכל שורה, גם האיש הירוק והאיש האדום שברמזור אינם נמלטים מהם: "האיש הירוק והאיש האדום/ רואים את נפשותיהם התאומות/ במרחק געגוע/ אבל לא במרחק חום." (עמ' 29) - כמה תום יש בהאנשה הזאת, ועמו עצב מפוכח ומשלים המשליך לנתק הקר בין האנשים.

השירים הם ניסיון ללכוד את האבדן שצלליו עדיין מכסים: "שמש אדומה היא תופעת לוואי של השקיעה/ נפשי הנוגעת בפרידה היא השקיעה עצמה." ("תופעת לוואי" עמ' 41). האבדן משולב במציאות היומיומית, כאן ועכשיו. בירושלים, עירו של המשורר, "אין ראש לזיכרונות/ לכולם כתנות פסים/ בבורות בורות הם כלואים" (עמ' 59). האבדן האישי משתלב באבדן החברתי למציאות מטורפת וקודרת של הרוגים ושכול ומוות.

סגנון השירים יכול להיראות מיושן; הוא נוצר מתוך שילוב התכנים הכואבים והקשים וקיבוצם בבתים שורות ומילים שמכילים עולם ומלואו של זיכרונות וגעגועים. ספרו של אריה בר הוא כשק זיכרונות בלום שנוטפים ממנו כאב וגעגוע ומותירים מאחוריהם שובל צורב של סימנים אישיים וייחודיים.

דווקא בשלושת השירים החותמים את הספר יש חריזה ומשקל התורמים לחינם ועושים אותם מרגשים יותר; הם ניסיון לחזור אל העבר, האהבות והמקומות שנשכחו, וכמו עוטפים את כל הגעגועים והזיכרונות במעטפת חמה ואוהבת - מתוך "תל אביב, סוף קיץ ארבעים ואחת" עמ' 73:
"אז ידעתי כי בימי ילדות אבודים/ בין דמעות שיבשו ברוחות הקדים/ עם שירי הגן שבאוויר עוד עומדים/ ופחדים שהיו את הלב מרעידים/ הייתי המאושר בילדים".

» ביקורות נוספות של הדוד SAM
» ביקורות נוספות על בירושלים אין רחוב ראשי