“ביקורת שפרסמתי לפני כמה שנים בכתב העת המקוון ז"ל 'אוקאפי":


בכמה ספרי ביכורים (ולא רק) של משוררים ומשוררות צעירים וצעירות שיצאו לאחרונה, אפשר למצוא הרבה מן הנוסטלגי והאישי. בחלקם, האישי והנוסטלגי הוא גם מציצני למחוזות השתובבות ילדותיים, ומבקש בין היתר ל"זעזע" את הקורא בתיאורי "חטאי" ילדות והתבגרות. בשירי אהבה בוגרים יותר אפשר לקרוא תיאורים ארוטיים עד סמי-פורנוגרפיים שגם הם נועדו ל"הדהים". לרוב העניין מלווה בפטפטת לירית מיותרת.

אך יש שהנוסטלגי והאישי הוא רך ויפה. יש והנוסטלגי והאישי הוא גם עתיק וצלול, כמו יין ישן וטוב. כשהקול שקט ובוטח, וכשהסערה האישית נקייה וזכה, הם נוגעים גם ללב הקורא. בסערה כזו אישית ויפה הרגשתי כשקראתי בספר שיריה הראשון של כנרת לפידות, "על הנהרות על היאורים".

על העטיפה- ציור יפה של אנה אוגוסט- אישה המחזיקה בידיה תינוק, ציור הקולע יפה לרוח השירים שבספר.

כנרת לפידות היא משוררת ירושלמית, דתייה, שנולדה בארה"ב ב- 1974.
בין האמונה באל, ובין שלווה ורוגע אהובים המגיעים ממקום מוכר ובטוח, מופיעים גם מקומות אחרים, שונים ומוזרים מן הידוע, המחליפים לעתים את השלווה העצומה בשפיות מעורערת, לעתים בשיגעון...

במחזור השירים הפותח את הספר, "אל הנהר", מוגדרים ונקבעים הגבולות, נקבעת השלווה, גם כשהיא חסרה, ניכרת האמונה בחיפוש ובמציאת החסר, ויותר- ניכר הביטחון השלו ממנו נובעת עוצמה יפה ומעוררת התפעלות. מחזור שירים זה נפתח בשלושה שירי הנהר ש "טובל בתוך עצמו", ומוגדרים הבעלות עליו, והשלווה שבו. ביתר שירי "אל הנהר" מתפתחת הגדרת הביטחון והדוברת מתאפקת מאוד שלא לפול מגדותיו. יש שהשלווה והביטחון מוגדרים בשירי אהבה יפים הכתובים בקול נשי מפתיע ובוטח, עד לטבעיות גמורה.

בַּשיר היפהפה שמובא כולו גם על גבי עטיפת הספר, הגדרה פואטית מדויקת ונפלאה:
"הַשֶּׁקֶט שֶׁעַל גְּדוֹתָיו אַתָּה הוֹלֵךְ/ הוֹּא הַמֶּתֶק שֶׁבִּשְׂפַת הַשִּׁיר/ אִם תֵּשֵׁב לְצִדוֹ בְּעֵת שֶׁיִּצְחַק/
יִּנַתְזוּ הַמַּיִּם עַל עֵינֵיךָ/ וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאָבִיב" (עמ' 15). בין שתי הגדות- נמצא הנהר, השוצף בביטחון עצום ושקט. אם מיטיבים להלך בגדותיו, על גבול הסערה - נמצא את השיר הנכון והמאושר.
אך יש גם שהנהר גועש וקוצף, הנופל לתוכו נסחף בזרם, והקורא חש אי שקט וערעור הביטחון. בעמ' 18 זו המנוחה, ש"חסרה/ ורחוקה מהדרך", והשפיות, ש"כיצחק/את צוארהּ מעלה/ למאכלת". בשירים אחרים מתוארת התלבטות, או שאלה שנענית או שאינה נענית, והקורא נותר עם ההתלבטות.

כתבתי אישי ונוסטלגי, אך למעשה הנוסטלגי מצוי בעיקר בשירים שבהם מתארת כנרת לפידות חוויות, התבוננויות ורגשות שחוותה במהלך טיול בהוואי. אלה מרוכזים בעיקר במחזור השירים השני בספר, "הפוגה". חבל שאין המשוררת מרחיבה בחוויות אישיות מעברה כי טמון בהן אוצר גדול. גם כשנדמה שמדובר בחוויות שטוחות ו/רדודות, אין זה כך- גם משם אפשר לדלות פנינים. במחזור השירים "הפוגה" נמשכת הגדרת השלווה, גם כשהיא מלווה בנדודים, מתוארת האהבה לנדודים. הנדודים יפים ואהובים, והמקומות החדשים, הלא-מוכרים והמשונים, מתוארים בשירים כבטוחים ושלווים, עד שנדמה שבהם המנוחה היפה מכולם. הקורא מטייל בהוואי, מתוודע למוזרויות נהדרות, לדמויות מהמיתולוגיה ומהתרבות של תושבי האי, ישן בעמק קסום, שוכב ברוגע על שפת הנהר.

כמעט ואין אי-שקט בשירים- אם הוא ישנו, הוא נסתר. בשיר "הפוגה" שפותח את מחזור השירים השני (עמ' 35), "שקט ארעי הוא ששוהה על פני המים", עד לגלים, "שעולים על פניו ממעמקינו". שיר זה הוא מהבודדים יש להם שם- רובם חסרי שם ובצדק, אין צורך בשם לשיר כגורם מתווך, מסביר או מעניק משמעות מיוחדת, השירים מדברים בעד עצמם.

כשקרבים למקומות שלווים ורוגעים המגלים חוויות קסומות, חדשות, מתרחקים מן המוכר והידוע, מהבית, ואולי מהמקום הכי עמוק אליו אפשר לשוב. בעמ' 43 הדוברת "מחפשת תמיד... אחר הנחל/ שמעברו יושב האל ומלואו רחמים", ושוקעת לתוך חלום שבו "אגם../ מוליד נהר", והיא "שטה על רפסודה/ ומי מנוחות נעשו לאפיקי ים"...

שירי מחזור השירים השלישי, החותם את הספר, "עת לחבוק" מבקשים לחזור.
בשירי המחזור הזה הקורא מתוודע אל הסערה האישית שגם בה יש עוצמה שקטה ומהדהדת. הרבה כעס עצמי יש בשירים, והדוברת מוכיחה את עצמה, מייעצת לעצמה ושואלת את עצמה שאלות קשות: "ואם אני בבדידותי/ מחללת את השבת שבי.../ואם תשוב אלי/ האוכל גם אני". (עמ' 58). כשמדובר בחזרה אל מקומות מוכרים ובטוחים, אל הסביבה המוכרת, ממקומות אחרים ושונים בהווייתם, צצה התלבטות שיש בה רגשי-אשמה, ואפילו רגשי הכפירה. הדוברת מרגישה כבוגדת במקומות המוכרים לה מאז ומתמיד, אך עדיין מתלבטת, שלמה ולא שלמה עם המרחק שעשתה ועם החוויות שחוותה.

כאמור, הרבה כעס עצמי ואי-מנוחה יש בשירי המחזור האחרון, אך גם התפייסות עצמית וניסיון לשוב לדרך ההשלמה בין שני העולמות המקוטבים, שני עולמות שונים, שבשניהם יש שלווה, וביניהם מתח טעון, בנפש המבקשת למצוא דרך ביניים בין שניהם.

המיוחד בשירי "על הנהרות על היאורים" שהם מדברים לכל קורא, בשפתו, בתכנים ובעיקר בקול היפה והשלו, המלא בטחון ועוצמה. השירים, מקסימים לרוב, בטוחים בעצמם, ומלאים באיפוק יפה ומדוד ובניגון שקט, המעוררים התפעלות. על פניהם השירים נראים פשוטים, אך יש צורך בדקות-אבחנה ובעין רגישה במיוחד כדי לגלות את הקסם הנסתר שבהם.

לעתים נדמה כי השירים (ברובם) מאופקים מדי, שלווים מדי, וחסרה בהם אולי טלטלה כלשהי, טלטלה רגשית. ללא ספק, גם כשנדמה שהם מאופקים, הם מיטיבים למשוך את הלב ולתאר סערה אישית. כנרת לפידות יכלה בהחלט לעורר בשיריה טלטלה כזו, כמו זלדה, שהדהימה בכנות ובסערות הנפש שתארה בשיריה. היא תעשה זאת אם תכתוב כמו שכתבה עד כה, ותכתוב עוד על עולמות רחוקים וסוערים יותר של הנפש והזיכרון.”