בלשון נהירה ובהירה מצליח כנען להביא את תמצית "האחרות" של עמנואל לוינאס. גם מי שלא בקי בנפתלות ובהיסטוריה של הפילוסופיה ולא מתמצא בהגיגיהם של בכירי ההוגים יצליח לקבל את המהות הלוינאסית תוך קריאה בכנען. ספר מעורר מחשבה, ידידותי אבל לא מתנמך.

שלוש נשים בשלוש תחנות שונות בחיים, שהן בעצם אותה אישה הנעה קדימה ואחורה בחייה, עם התובנות של לפני ואחרי.
אלבי מוכשר ומעניין. לראות את זה מוצג זה הרבה יותר חזק מלקרוא את זה, וזה לזכות המחזה, כמובן. אסור לשכוח לרגע שמדובר בתאטרון.

פריש יודע לכתוב. תנו לו רשימת מצרכים ומתכון וגם את זה הוא יכתוב בצורה מרתקת ומקורית. הומו פאבר לדעתי ספרו הידוע ביותר שגם זכה לגרסה קולנועית.
ממרחק הזמן הסנסציה של היחסים בין פאבר לנערה הצעירה (לא רוצה לעשות ספוילר) לא נראית מהפכנית כפי שבודאי נראתה כשהספר יצא. הסיום הצדקני משהו פוגם בספר.
סה"כ מהנה, לא רע.

אחח פנקס פנקס. לא אהבתי את כל השירים באותה מידה, אבל את אלה שמאוד אהבתי אהבתי כל כך, מרגשים, לא נגמרים, חכמים, אציליים.
פנקס לא מתמסר בקלות. אמרו עליו שהוא משורר של משוררים. לא יודעת, הוא נהדר וזהו.

ספר מטלטל. הקריאה לא נעימה, היא תופסת אותך ומועכת לך את הקישקעס, כל שריטה מוארת באור של חדר ניתוח, אבל אי אפשר להניח את זה בצד. הספר מבריק, חזק, עוצמתי. מומלץ? מאוד.

קריא, סביר. המשפטים מעט מסורבלים, ואיני יודעת אם בגלל סגנון הכותבת או בגלל תרגום גרוע.
הלבנה המרופדת הנמשכת לאנדרדוג הצבעוני. קשה לכתוב על זה בלי ליפול לאיזה אוריינטליזם שחוק. כאמור, סביר.

מענג. דירנמאט טווה את הסיפור בעדינות גרוטסקית של עכביש עם הומור. האוירה, תיאור המשתתפים, סיפור המסגרת, הכל עשוי היטב ומוליך אל הסוף הבלתי נמנע. אבל הדרך והתוצאה מעוררות מחשבות על החומרים שמהם עשויים חיינו.
כיף של סיפור.

ספר מרגש. שירים נפלאים עמוסי תיאורי טבע, התפעמות מן האנושי ומן העולם, מהאמריקה הזאת שקמה וצומחת. ויטמן כותב בלי בושה בתנופה על גליונות נייר ענקיים את הגדול ואת הנרחב, אבל גם נוגע בדברים הכי בסיסיים וקטנים, אלה שאומרים שאלוהים אחד מצוי בהם.
הלקין המתרגם עשה עבודה נהדרת, ויטמן הוא מפעל החיים שלו. יש לי את הספר גם באנגלית והתרגום מוצלח מאוד.

טוב. פרוסט זה פרוסט. מי שאוהב את הקצב, את הירידה לפרטי פרטים, את ההתבוננות הפנימית על המאורעות, הרגשות, הניטור הבלתי פוסק של כל תחושה ומחשבה כולל ניטור של הניטור עצמו, יאהב גם את זה.
הרבה "עלילה" אין פה, וגם היא לא בהכרח נובעת מתוך עצמה. יש תמונת נפש כנה, לטעמי מעורבת באהבת הכותב את יכולתו לכתוב. ואי אפשר לקרוא את זה מבלי לחשוב על רולן בארת ו"שיח אהבה". מהנה, במצב רוח המתאים ועם סבלנות.