"יהא שמי גנטנביין", הוא ספרו השלישי של הסופר השוויצרי מקס פריש, אחרי "אינני שטילר" ו"הומו פאבר". כשני הספרים הקודמים עוסקת גם יצירה חשובה זאת בבעיות של הזהות האנושית. בתחילת הספר שוהה המספר בבאר. גבר שאין המספר מכירו, קם ממקום מושבו בבאר, יוצא החוצה וזמן-מה אחר-כך נמצא מת ליד הגה מכוניתו. על סמך כמה הערות ששמע המספר על אודות המת ועל בסיס תצפיותיו והבחנותיו שלו, מעלה המספר בדמיונו את סיפור-חייו של הזר, או ליתר דיוק, שני סיפורים אפשריים המבוססים על שתי זהויות שונות שהוא המציא לו, האחת, תחת השם גנטנביין, השניה, תחת השם אנדרלין. גנטנביין מעמיד פנים כאילו הוא עיוור, והכל מקבלים אותו כעיוור - מדריך עיוור, המסייע לאחרים לראות דברים, עד עיוור בבית-המשפט, בעל עיוור המנהל חיי נישואים מאושרים עם אשתו לילה. מצבים מופלאים, ולעתים אף משעשעים, מתרחשים בחייו של גנטנביין, אך יום אחד הוא שוכח את תפקידו כעיוור, ומתחילה קומדיה של קנאה. לדבריו של פריש עצמו, הוא "מודד סיפורים כמו בגדים". בלכ מצב, כל פעולה, אפשר לראותם באור שונה, מזווית אחרת. למשל, לילה עצמה, המופיעה בתחילה כשחקנית גדולה, אחר-כך כרוזנת, כאשה לא נשואה וחסרת-עבודה, לפתע חוזרת שוב להיות שחקנית. ריבוי הסיפורים, וריבוי הפנים של כל סיפור ושל כל מצב אנושי, משקפים את הריבוי ואת העושר שבחוויה האנושית. המספר, שידיעותיו מוגבלות, הנעזר בהמצאות, בדמיונו ובתחושותיו הסובייקטיביות הוא, למעשה, גיבורו של פריש. פריש איננו מאמין שצורת הסיפור "מנקודת מבטו של אלוהים," שבה מצוייד הסופר בידיעה מושלמת של הדמויות, היא בת-תוקף כיום. לדעתו, אפשר לתפוס את היחסים המשתנים בין בני-אדם רק בדרך העקיפין, בעזרת המצאה ודמיון.