תמונה בנאלית, כהשתקפות חיים

אריה שריד, המורה שלי לספרות בתיכון, האמין בכוחה של הספרות לשנות ולעדן את נפשם של תלמידיו. אריה התחנך באירופה בשנות השלושים, והושפע מהספרות הרומנטית של המאות ה -18, וה-19. בכדי לשכנע אותנו באמיתות הטעון שלו, הוא שלח אותנו לקרוא את ייסורי ורתר הצעיר, של גתה, ספר מופת שהשפיע בזמנו על צעירים. להמחשת השפעת הרומן על צעירי התקופה, טען אריה כי רבים מאלה שקראו אותו, התאבדו. האמנתי לאריה, למרות שהטיעון נשמע מופרך והחלטתי לקרוא את הספר. נסעתי לחיפה לחנות ספרים משומשים, דחוסה בערמות של ספרים מאובקים. כשבקשתי מהמוכר את הספר, הוא הביט בי בפליאה משונה, נטל את סולמו בשתיקה וטיפס למקום גבוה סמוך לפינה המרוחקת. מאז הספר מונח בספרייתי, אך עדיין לא בחנתי את טענתו של אריה.

מייקל קנינגהם במקום לשלוח אותנו לקרוא ספר מופת ששינה את עולם הספרות, ואולי גם את המחשבה האנושית, מביא אתו לתוך סיפרו השעות בצורה מתוחכמת. השעות הוא מחווה לווירג'יניה וולף, לספרה, "מרת דאלווי", אותו היא כתבה באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת, ספר שנחשב לנועז ומרגש מבין ספריה.

קנינגהם מציג התאבדות, כמסקנה לייאוש קיומי, בפרולוג הפותח את השעות, בתיאור התאבדות ווירג'יניה וולף והמכתב אותו היא השאירה לבעלה. למרות שלא קראתי אף אחד מספריה, הפתיחה הזאת הייתה כאגרוף ישר לבטן חשופה. וולף הזכיריה לי את ייסורי הנפש של סילביה פלאת, שגם היא שמה קץ לחייה.

"מרת דאלווי" של וולף, מספר, על יום אחד בחיי אישה בריטית, בת 52, החייה לאחר מלחמת העולם הראשונה, המתכוננת לקראת מסיבה, האמורה להתקיים בביתה בערבו של יום.

השעות מספר שלושה סיפורים מקבילים, על יום אחד בחיי שלוש נשים, החיות בזמנים ובעולמות שונים. החוט המקשר בין שלושתן, הוא הספר "מרת דאלווי", של ווללף. כל אחת מהנשים מקיימת אתו דיאלוג לעולמן הפנימי על בעיותיהן הקיומיות וחיבוטי נפשן.

קלריסה, היא עורכת ספרים מצליחה, דו מינית בעברה ולסבית בהווה. בסוף שנות ה- 90 היא עורכת מסיבת הוקרה לחברה המשורר, הומוסקסואל חולה איידס וגוסס, זוכה פרס ספרותי יוקרתי, בעבר היא הייתה אהובת המשורר שכינה אותה בשם החיבה, "מרת דאלווי".

ווירג'יניה וולף, מתעוררת בבוקר אחד, בתחילת שנות ה-20, ומחליטה לכתוב את הרומן שלה, "מרת דאלווי", תוך כדי מאבק עם מחלת הנפש והשיגעון המשתלטים עליה.

לורה בראון, קמה לבוקר בראשית שנות ה-50 בו היא אמורה לחגוג את יום הולדתו של בעלה, על ידי אפיית עוגה שתבטא את הצלחתה להיות, אם לילד, עקרת בית ורעיה מסורה לבעלה, אך יחד עם תחושת השלווה וההשלמה, רוחשת בה תחושת כישלון, היא יוצאת להפוגה, או בריחה למלון לא רחוק, בכדי לקרוא בשקט את הרומן של וולף "מרת דאלווי".

בנעורי הבטתי לתמונתו של מארק שאגאל, הזמן הוא נהר ללא גדות, המפרש את הזמן כגורם סובייקטיבי ואסוציאטיבי, בו לינאריות הזמן מאבדת משמעות, מאז אני מחפש ספרים העוסקים במשמעות הזמן ותפיסת הזיכרון האנושי. השעות, הוא אחד מהטובים שבהם, הוא מפרק את הזמן ליחידותיו הקטנות והבסיסיות, מרגיש ומנגיש את עצמתן.

העלילה מתחוללת מסגרת זמן מצומצמת, יום אחד, מספר שעות, ושלוש דמויות ראשיות, מה כבר אפשר לספר בה, אבל זאת גדולתו של הרומן, האופן בו הדברים הקטנים המאפיינים את היממה הופכים למשמעותיים בחיים, האופן בו הזמן מהדהד בין הדמיות ומעניק להן משמעות גדולה.

למרות שמדובר בזמנים ובמקומות שונים, קנינגהם, מבקש להראות אוניברסליות, ועל זמניות בקיומן של הנשים הנאבקות כל אחת, בין מה שהיא מבקשת להיות, לבין הלחצים החברתיים האופייניים לכל תקופה. מה הן באמת, לעומת האופן שבו דמותן מייצגת את עצמה כלפי העולם?

קנינגהם, שואל שאלה אנושית גדולה, מהו הזמן ומשמעותו לבני האדם, לכאורה קניית פרחים, או אפיית עוגה, קריאת ספר, הן פעולות בנאליות, או השקמה לבוקר חדש מלא תקוות, אירועים המענקים ליום יופי ועומק משל עצמו. האם ניתן לבחון את חיי האדם בפריזמה של יום אחד, החובר לזיכרונות חיינו שגם הם לעתים נראים בנאליים, כמו הנשיקה הראשונה, שלא מרפה מאתנו, או הנשיקה שכעת נשקנו, חבר חברה, ועוררה בנו תשוקות רדומות. הזמן צובר זיכרונות, לעתים הם שבורים ורדומים, וצצים באופן לא נשלט בזמנים לא צפויים. מול וודאות חיינו שאנו מנסים לגזור באמצעות מסגרות הזמן, תמיד תתקיים חוסר הוודאות. חיינו ינועו במאבק בין תיקווה לייאוש, בין התרסה לפיוס, בין גאווה לאכזבה, אך תמיד נצפה לדבר טוב, או שנכנע ונבקש לעצור את הזמן.

כשסיימתי את סיפרו של מייקל קנינגהם, נזכרתי באריה המורה שלי. השעות, הוא ספר שגרם לי להשתכנע, ביכולתם של ספרים טובים לגעת בנפשי. הוא גרם לי לחושב, על חיי, והמחירים ששילמתי בכדי לחיות אותם. האם הספרים שאני קורא יכולים להדהד לתוך חיי? הספר הזה שואל את אותן שאלות, אך בדרך מדויקת וצלולה, יפה ונוגעת שמעולם לא הצלחתי לנסח.

מיד כשראיתי את הספר מונח עזוב לנפשו בספרייה של חברים שלי, עלתה בי השאלה האם לקרוא ספר שהוא המקור של סרט שאני מאד אוהבת, הוא פשע כמו לראות סרט שמבוסס על ספר שאני מאוד אוהבת?!
ובכן, כמו גם במקרה- סיפורי דגים, התשובה היא כן.
מייקל קנינגהם זכה בפוליצר על הספר הזה, כך שטווח השיפוט שלי הוא שולי בהחלט- הספר יכול לנוע בין מעולה למצוין.
העלילה גאונית. מבוססת על חייה של וירג׳יניה, אחת מהכותבות האהובות עלי, על הספר מרת דלוואי, שהיא כתבה, על מעמד האישה בשנות החמישים, ועל החופש הפוסט מודרני של תחילת שנות האלפיים (הו, הפוסט מודרנה הייתה כלכך קצרה, כמה יפים ותמים היינו כולנו אז).
אחת מהביקורות הראשונות שקראתי על הסרט הייתה של בחורה שכתבה שזה היה בזבוז משווא של כסף עבורה, ושהרגישה כאילו לסרט הזה יש רשימת קריאה ארוכה שצריך לקרוא לפני שמתאפשר להבין מה קורה בו.
היא צודקת.
לא רק שהעלילה מיועדת למעריצי ורג׳ניה, אלא שהיא מיועדת למי שחבר בקליקות ספרותיות פוסט מודרניות למתקדמים. שמות כמו ארתור רמבו, לואיס גליק, מרי קרול ועוד, שיכולים להגיע לאוזנך בימינו רק אם אתה תר אחרי שירה והגות קווירית, או שחברים שלך מצויים במרדף הזה, או שיש לך מספיק משהו כדי ללמוד ספרות באוניברסיטה, נאמרים בנונשלנטיות של יודעי סוד.
אז שווה לקרוא לפני לפחות את אורלנדו ואת מרת דלוואי, ועל הגל גם את הביוגרפיה שכתב קווניטוו דודנה, לפני שנכנסים לעובי הקורה של השעות.

כאמור, עלילה גאונית. מצליחה למתוח קו שאפילו וירג׳יניה לא הייתה מתביישת בו בין שלוש דמויות יפות כלכך.
המשחק עם המוות, המשחק של וירג׳יניה עם המוות הוא הקשר. סופרת בשנות החמישים לחייה, גאונה, נשואה ללא ילדים, תמיד על סף שגעון, כרגע על סף שעמום (איזה מצב נורא זה לאמן).
אישה בתחילת שנות השלושים לחייה ילד שני בבטן, נחפזה להינשא לבעלה המוצלחניק לאחר מלחמת העולם השנייה, כמו שטעו לעשות רבות לפניה, מואסת בחייה הנורמטיבים והחלולים למרגש. ואישה בשנות חמישים לחייה, נשואה לאישה, מאוהבת בעברה ובקשר הרומנטי המסעיר שכמעט והיה יכול להיות עם ידיד נפש שלה- הומו מוצהר, משורר ערירי חולה איידס, שזכה בפרס ספרותי, פחות ערך מהפוליצר, על רומן טרחני שכתב שהיא הגיבורה הראשית בו.
שלושתן מוצאות את חייהן חלולים. שלושתן משחקות את המשחק של וירג׳יניה עם המוות.
הרבה יש לומר על הגאונות העדינה שבה כל פרק מתמזג עם הבא אחריו ועל החיבור העדין והאירוטי בין הדמויות וסיפור חייהן שנכתב, כמו במרת דלוואי, ביום אחד ביוני.
מהסרט יצאתי נפעמת. הספר מעט הרגיז אותי.

קנינגהם יקר, על אף זכייתך בפוליצר ראוי לציין שאינך וירג׳יניה וולף. אף אחד אף פעם עוד לא יהיה. אין צורך לנסות. כולנו מצטערים על מותה טרם עת.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי מפרי עטה של וירג׳יניה (אולי זו הייתה הפעם השנייה, כי לראשונה קראתי את ׳חדר משלך׳ וזה לא נחשב כי זה מבוסס על הרצאה), את ׳אל המגדלור׳ והופתעתי לגלות שכמעט ואין שם שיחות בין הדמויות ועדיין אני מכירה את כל מערכות היחסים והמטענים הכבדים בינהם. קנינגהם יקר, תיאורי הנוף לא ימלאו את החלל של מאווי הנפש הכמוסים של שנים שוירג׳ניה ידעה לתאר. כל מה שנותר לך הוא לחזור על אותו רצון כמוס כל פעם. הנשיקה והטיול סביב הבריכה, הנשיקה והטיול סביב הבריכה ושוב. הפשטות המרומזת של הסרט, הייתה מחווה יפה יותר לעדינות של וירג׳יניה לטעמי.

הספר מלווה באחירית דבר של אורה סגל ששופכת אור מסנוור על העלילה ועל הכתיבה של הספר. מדעי וקר. פורסת לפנינו את ההתכתבות של העלילה עם חייה מותה וכתיבתה של וירג׳יניה. הדבר המרכזי שאיתו לא הסכמתי בניתוחה את הספר הוא ששלושתן סלדו מאותו הדבר, ועשו את אותה הבחירה בחיים משמימים.
מרת וולף בחרה לשים אבנים בכיסה ולמות כי לא רצתה לאבד את שפיותה עוד.
מרת בראון בחרה שלא למות, אך נטשה את החיים המשפחתיים שלה בפרוור המשמים, את כל תשוקתה הכמעט אירוטית לשכנה המושלמת והסדוקה שלה. היא ברחה.
ויש את מרת דלוואי. שבחרה שלא לברוח, לא מידידה ריצ׳רד, שלדעת סגל מיצג את אותה הבחירה הלא מושגת של חיים מלאי הרפתקאות שעליהן מבכה מרת דלוואי האוטנטית של וולף, לא מילדתה ומבת זוגתה, ולא מן המקום השלו שהקצתה לעצמה בעולם.
אורה סגל מתעקשת שנקרא את הרומן הזה כביקורת פוסט מודרנית על המודרנה המשעממת והנורמלית שבה לכל אדם יש תא משפחתי או אומנותי קטן ואחד על פני האדמה הזו ובו הוא נגמר.
עוד סגל מוסיפה שוירג׳ניה אהבה לבקר את דור הכותבים שלפניה. באומרה שהם עסקו רק בויכוח הפוליטי ולשם כך פעלו הדמויות שיצרו, ושהיא ובני דורה הכותבים מתייחסים לסוביקטים ולחווית החיים שלהם על כל רבדיה.
האם זה לא חטא לקרוא את השעות כמסה פוליטית אחרי אמירה שכזו?!
הרי כולנו, בעלי חיים מסעירים יותר או פחות, מואסים בהם ומסתכלים עליהם בהתנשאות (אגב, בעלי החיים המסעירים יוצר ימאסו בהם מהר מכולנו, אגב ארתור רמבו וחבריו הדקדנטים- מעשני המקטרות ומשחקי עם המוות).
אני אוהבת לראות את הסרט הזה, הספר הזה, העלילה הבאמת גאונית הזאת כשלוש דרכים להתמודד בה עם השיממון הבן תמותי שכל בעלי הדעת מרגישים.
דרכה של וירג׳יניה : המוות, השיגעון. להיות או לחדול באחת. בטח לו הייתה חלוצה הייתה מרגישה דברים אחרת, אני מתפתה לחשוב, אבל נתן איכר אני לוחשת לעצמי, נתן איכר.
דרכה של מרת בראון: לברוח מהחיים. מפרי יצירתך הכל כך עדין- מהילדים שלך.
ודרכה של קלריסה ווהאן: לא לעשות את הבחירה השגויה- חייה עם ריצ׳רד היו נעשים משעממים ושגרתיים מהר ממה שהייתה יכולה לראות. הוא אוהב בנים, היא בנות. הם היו אחת לשני פשרה, חברות אמיצה, הסדר. הוא גם ככה קיים בניהם. גם ככה הם הראשונים אחד של השנייה. מה הצורך לעגן את זה?! למה בגיל חמישים עוד היא חושבת על הנשיקה ההיא? הלילה המשותף שלהם? אני חושבת שכדאי להדגיש את זה שלעומת שאר הדמויות, לקלריסה יש מי שתרים אותה אחרי שהיא מתמוטטת. יש את הילדה שתכניס אמת לחייה. ריצ׳רד היא הסופר שכתב את חייה, אבל הנה כשהוא מת מולה היא נוכחת לגלות כל מה שרצה שתראה- שהיא, שלא כמוהו, אמת. הדמות שהיא חיה וקיימת ונוכחת בחייהן של עוד נשים אמתיות. היא לעומת וולף, לעומת בראון, יצאה לעצמה חיים שיכולים להתמודד גם עם נקודות הקצה שהיא לא רוצה בהן עוד.

לכן הסיפור הזה ליווה אותי הרבה זמן. יש דרך שלישית.


הניאונסים בסיפור שאינם מצויים בכל עוצמתם בסרט מחדדים דברים חשובים. זהו סיפור על שלוש נשים והתמודדותן עם חוסר התכלית של היומיום המעמדי שלהן. והוא נכתב על ידי גבר. משונה.
הסגידה לנעורים המשוחררים ארסית. אופיינית לאתוסים הומואיים. החטא הקדום בכמיהה לנורמטביות, גם הוא לעוס כבר. משתמע שקלריסה ווהן מצויה במאבק הזה באופן תמידי, ושרק מאהבתה של בתה מציתה בה מחדש את התשובות שכבר שיננה לעצמה מזמן.
מאכזב.
לא פמינסטי.
אבל גאוני.

זה ספר שהיה לי הכי קשה לכתוב עליו ביקורת. איך אפשר לכתוב על ספר שעל אף שהוא קשה לקריאה בגלל התוכן שלו שהוא ספר מעולה. זהו ספר לא פשוט. בבסיסו הרעיון מאד מתוחכם. אבל מעבר לכל התחכום של ה-3 העלילות המשתלבות. הבסיס של הספר מדבר על הצד הקשה יותר של החיים- התמודדות עם מחלות חשוכות מרפא, השחיקה מן השיגרה, הרצון להתבודד. ספר לא קל, מעורר מחשבה, יפה, מטריד.

שלושה סיפורי חיים נפרדים, מעניינים ומלאים כשלעצמם. לכאורה ללא קשר ביניהם, מתרחשים בתקופות שונות לגמרי, מתמזגים להם פתאום באורח קסם. מקוריות במיטבה. ממליצה גם על הסרט.

בצדק הספר הזה זכה בכמה פרסים חשובים שלושה סיפורים שהולכים במגביל ווירגיניה וולף אחת מעולה מעולה

כמעט מעיק במורכבות שלו, אבל יפה ומרגש.