Fabrizio הוא שם איטלקי שבא ממקור לטיני ומשמעותו :אומן. הגיבור הראשי של ספר זה הוא אומן החיים. ישר, טוב –לב, שלא חושב כמעט על עצמו, נוח להתרשם ויפה תואר. מעל לכל הוא חי את חייו כך, שיהיו ראויים לחיות אותם, מלאי עוצמה, רוח חופשית והרפתקנות. כפרי מלאכתו של פסל או צייר אוונגרדי,תולדות ימיו בעולם הזה הם יצירה חסרת סדר וקווים ברורים לכאורה, אך היא מלאת חן ואופי.


חולם בהקיץ על מעשי גבורה, הוא נוהג באומץ ונחישות המהולים ברוח נעורים רעננה. בהשפעת אמו, שזכרה עדיין את ימי כניסת נפוליאון למילנו, הוא עוטה על עצמו מדי צבא, עוזב את לומברדיה מולדתו ושם פעמיו אל ווטרלו הרחוקה –בה מתחולל הקרב המאסף של בונפרטה הנערץ עליו.


תקופת נפוליאון באיטליה של אותם הימים, נתפסה כעידן של חופש זמני, אידאליזם וליברליזם שתמו להם ברגע שהקיסר מבשר המהפכה הוכה בקרב האחרון. אז מתחילים ימי הרה – אקציה בחסות כח אוסטרי מלוכני כובש שחוזר לשלוט בחלקים נרחבים של ארץ המגף. נסיכים עריצים שחזרו למשול במדינותיהם הקטנטנות רודפים את הליברלים ובעלי המחשבה החופשית ומוציאים אותם להורג. כך, פבריציו שלנו הופך לעבריין במדינתו ולשנוא על אביו(בספק) ואחיו הבכור שלא יהססו אף להסגירו לשלטונות. אמו ובעיקר דודתו ג'ינה מספקים לו תמיכה וכך הוא מוצא עצמו בפרמה הנשלטת על ידי רודן אינפנטילי המנסה להידמות בצורה מגוחכת ללואי ה-XIV, מלך השמש.

הספר מהווה ביקורת נוקבת על הלכי הרוח של התקופה הפוסט – נפוליאונית האכזרית והתנהלות בני האצולה (שפבריציו עצמו השתייך אליה) השקועה במשחקי חצר ואגו ציניים ומלוכלכים.

סטנדאל עצמו היה קצין בצבאו של בונפרטה, גם הוא הסתכסך עם אביו(ועקב כך סירב להשתמש בשמו המקורי אנרי בייל). במידת-מה קיימת אנלוגיה בין גורלו של סטנדאל לזה של פבריציו דל- דונגו הצעיר. סטנדאל העריץ את איטליה שהייתה מפוצלת לנסיכויות ומדינונות רבות ואת האיטלקים שהיו חסרים את אותה תודעה לאומית והתנשאות שכה אפיינה את הצרפתים. בנוסף, הייתה בהם, באיטלקים תשוקה אמתית באהבה, בשנאה ובחיים בכלל, המשולבת עם קלילות. ככלל סטנדאל העדיף את איטליה על צרפת, מולדתו שבעקבות "מונרכיית יולי" של 1830, בה עלו לשלטון עסקנים, בנקאים וסוחרים הפכה למקום שבו הכול סובב באופן ציני סביב מעמד ורווח אישי. אפילו על מצבתו ציווה לכתוב באיטלקית!


מעל לכל 'מנזר פרמה' הוא סיפור אהבה נפלא. לאחר שהפך לפושע בארצו נאלץ פבריציו לחיות תחת שמות בדויים ואף הפך לכומר. הדבר לא הפריע לו להיות מעורב באין ספור פרשיות אהבהבים עם בנות ממעמדות שונים בכל רחבי איטליה שבעקבות אחת מהן הואשם ברצח ונכלא. אלא שדווקא אז הכתה בפבריציו אהבה אמתית לקלליה היפה- בתו של איש שהיה אחראי לשמירתו במאסר- איש ציני, רודף מעמד ובצע. אהבתם כנה, חזקה ומתוארת בכישרון רב על ידי סטנדאל, אך היא מסבכת את שניהם במערבולת של רגשות סותרים ובאה אל מימושה באופן חלקי עד שמגיעה אל סופה הטרגי. הדוכסית ג'ינה סנסוורינה – דודתו מאוהבת בו בעצמה ומגלה תושייה, אומץ ומסירות נפש להציל את פבריציו, בייחוד כשהיא יודעת שהוא אוהב מישהי אחרת.

סטנדאל יודע לתאר ביד אומן דמות מורכבת ורב צדדית כשם שהוא יודע לתאר יופי נשי ותשוקה.

הספר 'מנזר פרמה' זכה לתגובות אוהדת של אנשי רוח כמו בלזק וניטשה שזה היה הרומן האהוב עליו והסופר האיטלקי קאלווינו אף הגדיר אותו כ"רומן היפה בעולם".

זהי אכן יצירה מרתקת שמשלבת הרפתקאות, סאטירה, הומור, תשוקה ואהבה בפרספקטיבה היסטורית ותקופתית. גם אחרית הדבר מאת לנה שילוני היא פנינה אמתית. עם זאת לא יכולתי להתעלם מן העובדה שיש בה יותר מדי מילים, תיאורים יש שיאמרו מיותרים ובכלל מדי פעם הספר הרגיש מייגע. אני התחלתי ליהנות ממנו הרבה אחרי שעברתי את עמוד 100. יצא לי לשוחח עם כמה אנשים שזנחו אותו בשלבים כאלה ואחרים כי לא צלחו את החלקים היותר משעממים שלו. והם לא מעטים יחסית לספר בן 390 עמודים
( הוצאת כרמל, תרגום: אירית עקרבי). משום כך אני מעניק לו בין שלושה וחצי לארבעה כוכבים.

אגב סטנדאל, שהיה מעריץ מושבע של שייקספיר מסיים אותו בהקדשה "To the happy few" הלקוח במקור ממחזה של האחרון "הנרי הרביעי".. אולי זה לאותם FEW שהצליחו לסיים אותו...

מנזר פרמה- ספרו המפורסם ביותר של סטנדל, באחרית דבר כתוב שהיה הרומן האהוב על ניטשה. איטלו קאלווינו קרא לרומן "הרונן היפה ביותר בעולם. הסופר המפורסם בלזק גם גילה עניין ברומן וביקר לצד שיבוחו של הספר (למרות שלא האמין שהרומן יזכה להצלחה).
תחילת הרומן לא דווקא רומנטית, מסופר על חיי המשפחה הקשים כאשר המרכיזה דל דונגו מנהלת רומן עם הסגן רובר הצרפתי ופרי האהבה, הדמות הראשית פבריציו דל דונגו לא נראה כלל כמו אחיו הבכור ואבוב המרכיז דל דונגו. בתקופת ילדותו לא מפסיקים לתאר לפבריציו את אילן היחסים של המשפחה (בני ולסרה) שהתמחו בעיקר בלחימה. הגיבור פבריציו חולם להילחם בעצמו ומה שמצית את העלילה הוא שובו של נפוליון מגלותו לקיסרות צרפת. האוסטרים השולטים בצפון איטליה, היכן שממוקמת המשפחה כמובן לא מעורבים ורעיונות האחווה והליברליזם הצרפתי אסורים. אבל הגיבור פבריציו בן ה-17 לא יכול להתאפק ונוסע להילחם למען נפוליון (ג'ינה פייטרנדה הדודה שהיא דוכסית סנסוורונה) ואימו של פבריציו נותנות לו את הכסף ויהלומים לצורך מסעו). תחילה הוא מואשם בריגול, ושמים אותו במעצר מתמשך, רק לאחר תקופה ארוכה, בעזרת דרכון מזויף (יותר מכול ברומן יש עיסוקים בדרכונים מזויפים) ועזרה שהוא מקבל מהמזנונאית היכן שנימצא הוא עולה על סוסים ומשתתף בקרב ווטרלו. בתיאור הקרב מה שרלוונטי לעלילה זה שפבריציו מזהה את רובר סגן הצבא, אבל הוא מוריד אותו מסוסו ומתאלם ממנו. תיאור הקרב הוא דל מתוכן ורק מספר על בלגן, כאוס וסוסים ובני אדם שמתים בהמוניהם. מנזר פרמה אינ ו מלחמה ושלום והעיסוק בלוחמה וקרבות דל ממנו. בשביל פבריציו הידיעה על התמיכה בנפוליון היכן שהתגורר בצפון איטליה מסוכן וכן כתב ההלשנה (מפי אחיו, ע"מ 72) לא מאחר לבוא ומכאן בא עיקר הרומן- דרכונים מזויפים וסיפורי מסעות/בריחה ללא סוף. פבריציו מקבל כסף ותמיכה מהדוכסית סנסוורנה לאורך הרומן. הסיפור מקבל שינוי כאשר הדוכסית סנסוורנה הצעירה מתארסת לרוזנת מוסקה דה לה רוברה (ראש השרים בפארמה, דמותו מעוצבת ע"פ איזה מדינאי צרפתי בדימיונו של סטנדל). הדוכאסית עוברת לנסיכות פארמה וזוכה לעוקרה מצד הנסיך ארנטו הרביעי ואשתו הנסיכה בשל יופיה וצניעותה הרבה.
לאחר אירוסיהם הרוזן מוסקה מתערב באיך לעזור לאחיין האהוב פבריציו ומתקשה לחשוב על פיתרון (היה מאמר בהארץ על הרומן מתוך אותו פרק בספר "עת לעורכי דין ולא לנסיכים"- אמרה מפי מוסקה על כול הרדיפה מצד השלטונות בעקבות פבריציו, המאמר כבר לא באינטרנט למרבה הצער). פבריציו מוצא מקלט בנפולי ולומד דת (הכינוי "הגרביים הסגולות" לאלה שלומדים דת באיטליה מודבק לו).
חוץ מההסתבכויות של פבריציו ים השלטונות עיקר הספר עוסק בתככי השלטון, בעיקר בדמויותיהן של התובע הראשי (והמרושע) ראסי וראש סיעת הליברלים המרקיזה רוורסי. כולם מנסים להשפיע על השליט הרסנטו הרביעי ומוסקה, ראש השרים נלחם בתככיה של רוורסי רבת התחבולות. הקשר בין הדוכסית סוונירטה לבין אחיינה מעלה אפילו חשדות לרוצן. דמותו של פבריציו (בדומה לדמתו של ז'וליין סורל מהרומן הקודם של סטנדל "האדום והשחור") היא יפת טוהר ומושכת.
בהמשך הסיפור, בחזרה הקצרה לביתו על-יד ימת קומו נפגש פבריציו עם האב -בלאנס שליווה אותו כילד (ואף מתואר כאביב הרוחני) והוא אומר לו שמעשה מסוים יקבע את גורלו. הכן בשהותו בנפולי פבריציו הולך עם הרבה נשים, בניהן מרייטה ולסרה. האובה הקודם של ולסרה -ג'ילטי מכריז דו קרב על פבריציו. פבריציו מנסה לברוך לגבול האוסטרי עם דרכונים מזויפים. לבסוף, לאחר-מכן, בתחילת החלק השני של הרומן, נגזר דינו בפרמה ל19 שנה (שמקוצר ל-12 שנה) במצודה. העוזרים של רוורסי תופסים את פבריציו ומביהים למעצרו. במשך פרקים רבים מתואר מעצרו במצודת פרמה, בגובה רב. מה שמפליא זה שבעוד דודתו והרוזן מוסקה עובדי עצות (ואפילו נפרדים למשך תקופה מטעמים פולטים), פבריציו לא מיואש ומתאהב בבתו של שליט המצודה (הגנרל פביו קונטי) קלליה קונטי. האהבה בניהם עזה והם עוזרים אחד לשני.
בתחילת הספר מספר סטנדל על מעשה מלוכלך מצד הדוכסית סנוורנה, ייתכן ואולי זה מעשה ההרעלה של אחד הדמויות לאחר אין סוף ניסיונות להרעיל את פבריציו במצודה. החלק האהוב עלי מספר איך פבריציו בורח ממתקן הקליאה אל עבר שוויץ. רק מה לא אמין שפבריציו החל לחוש יאוש דווקא שיצא לחופשי, באהבתו הנכזבת לקקליה והריחוק ממנה מייאש אותו. קלליה מצדה (מסיבה דתית) נשבעת לא לראות יותר את פבריציו ומתארסת למרכיז העשיר בממלכה כדי לעזור לאביה.
העלילה מתעוררת לחיים בניסיונות של סנוורנה להשפיע על השלטונות לאחר מות ארנסטו הרביעי ועליית בנו - ארנסטו החמישי. כתב אשמה של ראסי התובע המרושע מביא את האשמים ברציחת אבו (שיתוף פעולה בין סנוורטה הדורשת נקמה לבין המשורר העממי פרנטה). דרך קידומה בחצר של הדוכסית וקשריה האדוקים עם הנסיך החדש ואימו (קרלה פאולינה) היא מצליחה לשרוף את הדוח שהיה מביא עליה אסון. רוב הרומן עוסק בין הרפתקאותיו ומנוסתו של פבריציו מהשלטונות והתככים בחצר המלכות. תיאורי מעסי הדמויות ובלי לומר את שמם, אלה הרוזן מ*** הינה שגירה לאורך החלק השני. אפשר בציטוט הבא (ע"מ 339) להבין את רוח הרומן כולו:
"כול המתקרב לחצר המלוכה מסכן את אושרו, אם אומנם מאושר הוא, ובכול מקרה הוא תולה את כול עתידו בתככיה של איזה חדרנית קטנה.
מצד שני באמריקה, ובכול רפובליקה, עליך לעסוק כל היום בחיזורים מאומצים ומשעממים אחר הסוחרים ברחוב, ולהיעשות מטומטם כמוהם; ושם- אין אופרה."
ציטוט זה בא בעקבות מעצרו המחודש של פבריציו, שהפעם בא ביוזמתו למצודה (במקום לכלא העירוני) והסיכויים שירעילו אותי עצומים. הוא משתחרר לאחר פעולה נואשת של הדוכסית לשחררו ומגשים את חלומו להיות לסגן הארכיהגמון ולאחר מות האב לנדריאני לארכיהגמון. הדוכסית עוזבת את פרמה דווקא בשיא הפופולריות שלה עקב חיזוריו של הנסיך החדש. עם לאורך הספר מה שמודגש זה תככים פוליטים וסיפורי הרפתקאות סופו של הספר יותר מכול מדגיש את יאושו של פבריציו בגלל דחייתה של קלליה האובתו הנכזבת. כדי לזכות בליבה הוא (בעצת הדוכסית והרוזן מוסכה) מחל לשאת דרשות דתיות לאחר תקופה ארוכה של היעדרות מהקהל וטקסי החצר. תוך זמן קצר הוא זוכה לפופולריות עצומה ולאחר 14 חודשים מהפעם האחרונה שדיבר עם קלליה, היא באה לדרשה ולבסוף הם מתאחדים. למי שמצפה לסוף-טוב מדובר ברומן היסטורי, על-כן בפרק האחרון תחושת הדכדוך הקשה בעקבות הסוף המר להן זוכות הדמויות והאהבה עצמה מכות קשה ומטירות תחושה רעה.
הרומן כתוב בצורה יודעת כול של סטנדל (את הרומן הגה בעקבות ששולת פרנזה ממהמאה ה-16 בפרמה (אלכסנדר פרנזה זכה לחסותה של דודתו וונדוצה ומאהבה הקרדינל רודריק שתמך וייעץ לאלכסנדר). אלכסנדר, כמו פבריציו נקלע בכלא ולבסוף שוחרר והיה במשך שנים רבות לאפיפיור.
יותר מרומן היסטורי המכביד בפרטים (פרשת אוהבים מוקדמת של פבריציו עם אישה יפה והתאמתות אלימה ודו-קרב עם מחזרה, סיפור זהה למה שקרה לאחר מיכן עם ג'ילטי ומריינטה) פשוט מיותר ואפשר היה לארוך את אותו פרק מהרומן. אם זאת אפשר לראות "במנזר פרמה" סאטירה פוליטית מבריקה.
"כמוה כיריית אקדח באמצע קונצרט- דבר מה גס ובוטה, שאי-אפשר עם זאת שלא לתת עליו את הדעת" (ע"מ 318). התככים בחצר המלוכה בפרמה באים טוב לאחר עוד עונה מוצלחת של בית-הקלפים.

ספר יפה, אפילו שקארתי אותו בתרגום הנוראי של יונתן רטוש בהוצאת זמורה ביתן 1983.