חמוד מאוד וכתוב בשפה קולחת ומשעשעת.ספר כיפי במיוחד לחובבי הסטוריה:).
שמתם לב שזקנה זו האופנה החדשה?ראיתם כמה סרטים יצאו בשנה-שנתיים האחרונות שעוסקים בזקנה ו\או הגיבורים הראשיים הם אנשים מעל גיל 70...?:)

סדרת הספרים "משחקי הרעב" מאופיינת השני פגמים עיקריים:
1.היא מנסה להסתתר מאחורי המון אלימות,אבל בעצם זה ספר בנות טיפשי לכל דבר ועניין.יותר מזה-זה חיקוי נהדר ל"דמדומים":גם פה יש עלילה כביכול מפחידה,גיבורה בעלת רגשי נחיתות רציניים שנרדפת ללא כל סיבה נראית לעין ע"י שני מחזרים-אחד מושלם ואחד פראי.לאחר התחבטות ארוכה כאורך הגלות היא בוחרת כמובן את הבחירה הבלתי צפויה-המושלם!
2.האלימות.אולי זו לא בעיה של הספר הזה בלבד,אבל אני מרגישה שבדורנו סף הריגוש הגיע לרמה הרבה יותר מדי גבוהה.אפשר לראות את זה גם בסרטים.אנשים כבר לא יתרגשו או יפחדו בסצנת אקשן רגילה-צריך להקצין את המכות,העינויים וכו'.דרך אגב,זה אותו דבר לגבי מין-בטלוויזיה,בקולנוע או בספרים.אירוני למדי שקולינס,אשר מבקרת את תעשיית הריאליטי בפרט והטלוויזיה בכלל,משתמשת באותם אמצעים של התעשייה הנ"ל כגון הקצנת סיטואציות,אלימות ומין ובכך הופכת את ספרה לרב מכר עולמי.

זה ספר נורא ואיום,ויסלחו לי המעריצים.כדאי שיעלם כמה שיותר מהר מהאופנה.לספר הראשון בסדרה עוד היתה פואנטה,היתה לו אמירה נוקבת וחריפה ביותר. לעומת זאת,בספר הזה תוכלו למצוא שלל תיאורי עינויים,מכונות הריגה קטלניות ודרכים יצירתיות להרוג ולהיהרג ובשאר הספר תשתעממו למוות מייסורי המצפון והמחשבות הדיכאוניות המגמתיות של הדמות הראשית הרדודה בעליל.

יכול להיות שיש כאלה שהכריחו אותם בבית הספר לעשות על הספר הזה עבודה,או דו"ח קריאה וכדומה,כך שאני מבינה למה הרבה מאוד אנשים(ואני מתכוונת בעיקר לבני גילי)מופתעים כשאני מספרת להם כמה נהנתי מאנה פרנק וכמה שאני שמחה שסבתא הכריחה אותי לקורא אותו:P. לעניותדעתי,כשאתה צריך לעמוד בדד-ליין ולהגיש עבודה על ספר אתה לא באמת יכול להנות ממנו ולתת לו לגעת בך עמוק.
למעלה משנתיים אנה פרנק,משפחתה ועוד 4 מכרים חיו ביחד,בצפיפות,בחוסר פרטיות מוחלט במה שנראה כמו דירת 3 חדרים(עליית גג,למען האמת).נכון,זה לא גטו ולא מחנה ריכוז,אבל זה ממש לא פיקניק וחיים כל הזמן בפחד שמישהו יגלה.
בתור תלמידה שויתרה על המסע לפולין(מתוך אידיאלוגיה),אני חושבת שאנה פרנק עזרה לי להבין את השואה בצורה הרבה יותר טובה,ויותר נוראה.ביום השואה ובאופן כללי אנחנו תמיד מדברים על 6 מליון שנרצחו,כמה אלפים במחנה הזה,כמה מטיפוס,כמה בגז,כמה משערים שמתו אבל אף אחד לא יודע איך,איפה ומתי...מספרים,מספרים,מספרים...לדעתי,כל המספרים האלה יוצרים ריחוק והדחקה.זה מאוד מובן.השואה היא טראומה שהעם שלנו עבר וזה בהחלט אנושי ומובן צורת ההתמודדות של ההרחקה,של ה"הם" מול "אנחנו";הם נרצחו בהמוניהם לפני 70 שנה,ואנחנו חיים במדינה של העם אותו רצו הרוצחים להשמיד.אחרי שקראתי את אנה פרנק,לעולם לא אוכל שוב להסתכל על השואה בצורת המספרים.אנה פרנק המחישה לי שלכל אחד ואחד מה6 מליון ויותר שנרצחו היתה משפחה,היו חברים,רגשות,רצונות,חלומות...הם היו בני אדם,כל אחד מהם עולם ומלואו!
שמעתי המון עדויות וסיפורים של ניצולי שואה,אבל היומן של אנה פרנק,שנכתב בזמן אמת ע"י ילדה-נערה בגילי פחות או יותר-הותיר עלי רושם שאין בכוחם של אנשים זקנים ועייפים להותיר.הם כבר עברו את זה.עבורם זה זכרונות-עבורה זה החיים.
התחברתי אליה ממש ולקראת הסוף של היומן נהייתי עצובה,כמו לקראת פרידה מחברה.היא הקסימה אותי באופיה התוסס,בכתיבתה הנהדרת לגילה ובהיותה כל כך אנושית,מלאת חיים,שמחה,אופטימית ובעלת חוש הומור למרות המצב הקשה בו חיה.

זה לא ספר לילדים.אבל אם אתם מעל גיל 12-תעשו לעצמכם טובה ותקראו את הספר,לא בתור עבודה להגשה.לחיים.

במוצש שסיימתי לקרוא את הספר היה הטבח בבית הספר בארה"ב וזה היה די מצמרר...
הספר ממש מתח אותי,למרות שה"כאילו תפנית מפתיעה" בסוף די חלשה(היא מנסה לשחזר את ההצלחה של "שומרת אחותי",לא בהצלחה מרובה...).
האמת,לאורך כל הספר לחלוטין הזדהיתי עם פיטר,מאמינה שהוא הקורבן האמיתי בכל הסיפור ושכל השאר פשוט מרושעים ואטומים. מה שלא יכולתי להפסיק מלשאול את עצמי הוא למה פיטר לא עובר בית ספר???לכאורה פתרון כל כך פשוט לכל הבעיות שרודפות אותו עוד מהגן...למה ההורים שלו לא חשבו על זה?
בכלל,עם כל כמה שצריך לנסות לא לשוט,אני לא מצליחה למצוא סיבה למה ההורים של פיטר הם לא הורים גרועים.

נורא מעצבן לדעת שעושים עליך קופה ושאין לך מה לעשות בנושא.זה ממש מרגיש שמחלקים את הספר\סרט האחרון בסדרה כלשהי לשניים.במקרה של הארי פוטר זה יצא בסדר בסוף,אבל במקרה של בון זה לא הטיב עמו.הספר הזה כולל מעט מאוד עלילה והמון קטעי אקשן ומלחמה שהיו מתקבלים יותר טוב אם היו מחוברים לכל ההקדמה של הספר הקודם("זמן הסוף").
חוץ מזה,בתור חובבת קומיקסים גדולה ואחת שגם קצת עוסקת בנושא בעצמה,ניתנה לי הזדמנות נוספת לחזות ביצירת האומנות הזאת הנקראת בון.סמית' הצליח ליצור עולם שלם אמין למדי וצייר אותו בדיוק אלוהי(טוב,הוא נעזר במחשב...).במיוחד מרשימים בציורים הגדולים המתארים התרחשות רחבה בשדה הקרב.
אם אתם חובבי קומיקס מושבעים(וגם פחות מושבעים) כמוני-סדרת בון היא חובתית בשבילכם!:)

הסגנון הכתיבה היפיפה והפיוטי הוא שהחזיק אותי לקרוא את הספר עד הסוף. הסיפורים כתובים בהמון רגישות,אבל רוב הדמויות כל כך הזויות שבאמת קשה להזדהות איתן. חלק מהסיפורים תפסו אותי יותר וחלק פחות.
בשורה תחתונה-ספר לא משהו מבחינת העלילה של הסיפורים שבו,אבל הכתיבה(היפיפייה והפיוטית!)נותנת לו עוד כוכב אחד.

קראתי אותו ואת השני בסדרה(שאני לא מצליחה למצוא באתר...מחדל!XP)בדילוגים.בהחלט אלגוריה חריפה ביותר לכל תוכניות הריאליטי באשר הן,אבל חוץ מזה זה בסופו של דבר ספר בנות.בשביל מעריצי הספר אני מתנצלת,אבל זה בהחלט סוג של שידור חוזר לדמדומים;עלילה כביכול מפחידה עם המון קטעי מונולוג של קטניס ומחשבותיה,דיאלוגים רבי משמעות עם פיטה...
שלא תבינו לא נכון-נהניתי לקרוא את הספר אבל אני פשוט חולקת על העליונות שמיוחסת לו לא מעט...
זה ספר אופנתי והוא יחלוף...

נטשתי...ננסה בעברית...

אם ספר גורם לי לחשוב וגם לא להירדם מרוב מחשבות-סימן שהוא ספר טוב,אפילו אם אני לא מסכימה עם הדעות שלו.
שהרה בלאו מתארת בספר הזה הרבה זכרונות שלה מהאולפנא ובתור תלמידת אולפנא בעצמי אני מרגישה חובה להבהיר לכם שהאולפנות של הציבור הדתי-לאומי כיום שונות בתכלית מהאולפנא המתוארת בספר.אחרי הספר הזה פתאום דרישות הצניעות של האולפנא שלנו נראות כמעט מתירניות.
אם ככה רואה שהרה בלאו את מורותיה מהתיכון-צר לי עליה שזה מה שהיתה צריכה לעבור.גברת לוריא,עם האובססיה שלה לעומק השסע וכמות האיפור על לחיי הבנות,ממש מחליאה.
פה ושם הספר קצת נסחף למחוזות של רומן נוער,בעיקר בתיאור יחסי הכוחות בכיתה(המלכה היפייפיה והביצ'ית,המשרתת המכועת שלה,הנסיך המקסים..)אגדת ה93(שאגב לא הכרתי בכלל לפני שקראתי את הספר) הסובבת את הספר חזקה,אבל קצת מטרידה.
בגדול ספר מומלץ ביותר ולבנות כמוני,בנות אולפנא,אני מרגישה שהוא כמעט חובתי.