“יכול להיות שיש כאלה שהכריחו אותם בבית הספר לעשות על הספר הזה עבודה,או דו"ח קריאה וכדומה,כך שאני מבינה למה הרבה מאוד אנשים(ואני מתכוונת בעיקר לבני גילי)מופתעים כשאני מספרת להם כמה נהנתי מאנה פרנק וכמה שאני שמחה שסבתא הכריחה אותי לקורא אותו:P. לעניותדעתי,כשאתה צריך לעמוד בדד-ליין ולהגיש עבודה על ספר אתה לא באמת יכול להנות ממנו ולתת לו לגעת בך עמוק.
למעלה משנתיים אנה פרנק,משפחתה ועוד 4 מכרים חיו ביחד,בצפיפות,בחוסר פרטיות מוחלט במה שנראה כמו דירת 3 חדרים(עליית גג,למען האמת).נכון,זה לא גטו ולא מחנה ריכוז,אבל זה ממש לא פיקניק וחיים כל הזמן בפחד שמישהו יגלה.
בתור תלמידה שויתרה על המסע לפולין(מתוך אידיאלוגיה),אני חושבת שאנה פרנק עזרה לי להבין את השואה בצורה הרבה יותר טובה,ויותר נוראה.ביום השואה ובאופן כללי אנחנו תמיד מדברים על 6 מליון שנרצחו,כמה אלפים במחנה הזה,כמה מטיפוס,כמה בגז,כמה משערים שמתו אבל אף אחד לא יודע איך,איפה ומתי...מספרים,מספרים,מספרים...לדעתי,כל המספרים האלה יוצרים ריחוק והדחקה.זה מאוד מובן.השואה היא טראומה שהעם שלנו עבר וזה בהחלט אנושי ומובן צורת ההתמודדות של ההרחקה,של ה"הם" מול "אנחנו";הם נרצחו בהמוניהם לפני 70 שנה,ואנחנו חיים במדינה של העם אותו רצו הרוצחים להשמיד.אחרי שקראתי את אנה פרנק,לעולם לא אוכל שוב להסתכל על השואה בצורת המספרים.אנה פרנק המחישה לי שלכל אחד ואחד מה6 מליון ויותר שנרצחו היתה משפחה,היו חברים,רגשות,רצונות,חלומות...הם היו בני אדם,כל אחד מהם עולם ומלואו!
שמעתי המון עדויות וסיפורים של ניצולי שואה,אבל היומן של אנה פרנק,שנכתב בזמן אמת ע"י ילדה-נערה בגילי פחות או יותר-הותיר עלי רושם שאין בכוחם של אנשים זקנים ועייפים להותיר.הם כבר עברו את זה.עבורם זה זכרונות-עבורה זה החיים.
התחברתי אליה ממש ולקראת הסוף של היומן נהייתי עצובה,כמו לקראת פרידה מחברה.היא הקסימה אותי באופיה התוסס,בכתיבתה הנהדרת לגילה ובהיותה כל כך אנושית,מלאת חיים,שמחה,אופטימית ובעלת חוש הומור למרות המצב הקשה בו חיה.

זה לא ספר לילדים.אבל אם אתם מעל גיל 12-תעשו לעצמכם טובה ותקראו את הספר,לא בתור עבודה להגשה.לחיים.”