****



טוב..., אני אעז לכתוב ביקורת על ספר בנות, שמיועד לנשים בלבד, אבל ספר הוא ספר. כמו ג'ורג' קונסטנזה, כשאמא שלו תפסה אותו על חם עם "גלאמור מגאזין", אני נתפסתי לא מוכן עם הספר בתיק בנסיעה הלוך וחזור לירושלים. נו, טוב. חשבתי לתומי שזה עשוי להיות ספר מסוג שאישה כתבה אבל גם גברים יכולים למצוא בו עניין.

השער טוב. באמת. הוא מספיק לא ישיר בשביל לפגוע בדיוק בנקודה, וזה לא מעט. חוץ מזה, ציפיתי לרומן, והתאכזבתי מזה שזה מרגיש כמו בלוג (ובלוג צפוי למדי) שסובב סביב נושא אחד שגם הוא טחון לעייפה - נישואין, אמהות, ילדים, הנקה, קושי, עייפות וכו. יש הרבה נשים שייהנו מהספר, כי נשים אוהבות, מסתבר, להרגיש חלק מ"כוח נשי" עתיק יומין, והוא בסך הכול מתאר באופן קולע ומעורר הזדהות קשיים בחיי נישואין. רק חבל שזה באמת לא רומן ממש, תואם למציאות ככל שהוא יכול להיות.

הסיפור ה"מרכזי" הוא סיפור החיים האישי של לפיד עצמה, לפחות החלק הקשור בנישואין ובילדים. ועל ציר מקביל היא מתארת סיפור נוסף, על "נסיך ונסיכה", שלקח לי זמן להבין שלא מדובר בה עצמה (רק בסגנון קצת שונה) אלא פשוט בסיפור מקביל, שלא ברור למה היא נזקקת לו, כאילו הסיפור של עצמה הוא לא מספיק מעניין. כמו אנשים שקונים מתנה ליום הולדת של חבר, ומרגישים שזה לא מספיק אז הם קונים עוד מתנה קטנה ומחורבנת שהורסת למעשה את הערך של שתי המתנות.

לא רק זה, אלא שלפיד נתקעה על הקטע הזה של "נסיך ונסיכה", ובעקבות ההחלטה האומללה הזאת, היא מכניסה לאוצר המילים באופן מאולץ ביותר גם דרקונים, ארמונות ויורשי עצר, אלא שכל אלה חיים בעת המודרנית פה בישראל ונזקקים למדיחי כלים, מטפלות וחוגי קראטה. זה מזכיר לי את הטור הנשכח של מאיר עוזיאל (ידיעות? מעריב?) שהיתה בו את פינת הנסיכה והצפרדע שתמיד שנאתי, כי הוא גלש תמיד לסיפורים של "אני נסיך, שפגשתי פעם בביצה אחרת שלא היתה הביצה שלי נסיכה וחשבתי שאני נסיך אבל גיליתי שאני צפרדע, נולדו לנו שלושה נסיכים והמלכה לא הסכימה לצאת מהביצה, אה.... אתם מנסים לכתוב? תעזבו את זה. נסיכות, אבירים ודרקונים זה מעולה לילדה שלי בת החמש, לא לאנשים מבוגרים. האנלוגיה הזאת היא פאתטית, לא מגניבה.

עוד במקביל, יש בספר מכתבים רלוונטיים שנשלחו ללפיד בעקבות הטורים שלה בעיתון, שהם דווקא מעניינים, אבל גם הם מוציאים מעט עוקץ מהסיפור המרכזי. הייתי מעדיף שהיא תשקיע את האנרגיה שלה בניסיון להוציא את השדים האמיתיים שלה בעקבות ההתמודדויות הלא פשוטות שלה בחיים עם ילדה אוטיסטית ובעל מפורסם, במקום לדלג על זה באלגנטיות תוך כדי התעכבות על כמה אנקדוטות קלישאתיות, ונסיון עריכתי (לא רע כשלעצמו) לשבץ את המכתבים המתאימים במקומות הנכונים.

אבל השער טוב. וגמרתי את הספר, שזה גם משהו, בימינו.


****

אומנם איני נשואה ואין לי ילדים, אך יש לי אחיינים והרבה!
אחדים מהם טיפחתי-לא אגזול מכם ה-אמהות את תחושת האימהות. כי אני לא חוויתי אימהות, אבל כן אני יכולה להבין אתכן, אני יודעת מה זה לקום באמצע הלילה כשהתינוק הרך מיילל וצווח חוויתי זאת על בשרי ואני יודעת מה זה לילות בלי שינה ולקום לחתל וללטף ולהרגיע וגזים וכו' .. כן, כן זה לא אותו דבר , לא הנקתי בפירוש לא! לא חוויתי את הגודש הזה בשדיים ולא התפטמתי והרחבתי את גופי!(בלי לפגוע כמובן בכל אותן נשים שהעלו קילו גרם אחד או שניים, ועל אלה שיותר לא אדבר וחוץ מזה שמותר להן, הן בהיריון ואני לא צינית!)
את המכתבים השזורים באמצע לא כ"כ אהבתי וגם לא את השמות "הנסיך" ו"הנסיכה".
משהו בספר לא הכי זרם לי, היה קצת מסורבל. עם כי כתוב בכנות אמיתית.
ההמלצה היא בחצי פה לא נהניתי מכך ממש.. היו חלקים שהזדהיתי עמם והכריכה נוסף לשם הספר המתנוסס קנו אותי.

בגדול - ספר נחמד. לולא הייתי אמא, מאמינה שלא הייתי מתחברת אליו.
בתור אמא - נהניתי לקרוא על אימהות אחרות, לשמוע על הקשיים, הפתרונות והאתגרים שעמדו בפניהן.
אני מאמינה שכשהספר יצא, לפני עשור, הוא היה חדשני ומיוחד, אולם לעניות דעתי, היום עם כל הרשתות החברתיות, הבלוגים ואתרי האינטרנט - הוא פחות מחדש.
ספר קליל שנחמד לקרוא בתור אמא.

אין לי מושג איך זה קרה, אבל הפרתי את ההבטחה שלי שוב, ההבטחה שלא לקרוא ספרים שנכתבו בישראל. למה? רק בגלל שאנחנו יותר גסים מכולם, לא תמצאו בכ"כ הרבה ספרות מתורגמת ביטויים של מין ומיניות כמו שמוצאים אצלנו. כאילו רק בזה אנחנו מתעסקים כל הזמן, זה לא בסדר, אנחנו מוציאים לעצמנו שם רע בעולם הספרותי. בקיצור הפרתי את ההבטחה.
אבל הספר טוב, אין מה להגיד ליהיא לפיד נוגעת בכ"כ הרבה נושאים שאף אחד אחר לא כותב עליהם, הפחד לקבל את עצמך, את הסובבים אותך, ובעיקר לקבל את העובדה שגם אם חונכת בדרך מסויימת, זה לא כ"כ נורא לשנות את המסורת ולשבור את הכלים. אם הדבר היחיד שמחזיק אותך כבר לא מחזק אותך אלא מדכא אותך ועוצר אותך מלצמוח, אז כן זה לגיטימי. ליהיא לפיד, עשית עבודה נהדרת, אני מאמינה שהמון נשים בישראל הזדהו עם כל מילה שכתבת.
אני רוצה להאמין, ועוד יותר מכך, אני רוצה להאמין שאני אכן מאמינה ולא חולמת בהקיץ, שבציבור החרדי המצב קצת שונה, אין שם את הרדיפה האובססיבית אחרי קריירה לנשים, זה לא אומר שנשים לא יוצאות לעבוד, אבל זה מה שהן עושות, יוצאות לעבוד, ולא יוצאות לפתח קריירה. ואולי זה טוב, עוד לא ניסיתי, אבל אני מאמינה שבדרך הזאת האישה נתונה לפחות לחצים ופחות דרמות בחייה.
אני לא אחת ששוללת דרמות או לחצים, יש אנשים שפורחים תחת לחץ, אבל כמעט תמיד מי שיצא נפסד מהעניין יהיו הבעל וילדים.
תקנו אותי אם אני טועה, קראו את הספר עם ראש פתוח, במיוחד אלו שנטועים עמוק בתוך המסורת המשפחתית.

מהרגע הראשון שהתחלתי לקרוא את הספר אמרתי לעצמי שזה לא הולך להיות לי מענייו. סיפור חיים שקיים בהמוני בתי אב, למרות האמפתיה שאפשר לרכוש מהיותי אם לילדים שגידלה שלושה ילדים, עם כל הקשיים הנילווים לא חשבתי לכתוב על זה ספר המתאר את חווית האימאות! די מהר הגעתי לעמוד 95 כי דילגתי על שורות שברור שההישענות עליהן תהיה בנאלית למדי, בכל משפחה שגידלה תינוקות ניתן למצוא היזדהות עם ליהיא לפיד, והרי כשרוצים לכתוב ספר אחרי שאתה יוצא מסופק, מצפה שהקוראים יפרגנו ויאהבו את הספר, כי זה מחזק ונותן תחושה של הצלחה,
לצערי פה לא יכולתי להתלהב....משעמם לקרוא על מצבים שאתה שומע אצל כל אם טרייה שזה עתה עברה לידה ולא ישנה שנה ושהיא זקוקה למנוחה ולהתבודדות,ועצוב גם לשמוע על לא מעט ילדים חריגים, כן כן זה סוג של אסון להורים,
זה בסדר להינות מהספר כל אחת מתחברת באיזה שהוא מקום לתחושה להזדהות, וזה גם בסדר להיתאכזב מספר.

לדעתי זהו ספר חובה לכל אישה.
סוחף ומרגש, שזירת המכתבים בתוך הסיפור פשוט מקסימה ונותנת תוקף לכך שאכן כל הצרות והקשיים הכי אישים ואינטימיים שלנו הנשים הם בעצם נחלתה של כל אישה, אמא, רעיה ובת.

עם מה להתחיל עם הדברים הטובים או הרעים?
נתחיל ממה שפחות חשוב, הדברים הרעים. הכתיבה בספר על סיפורם של הנסיכה והנסיך ובנוסף הסיפור בגוף ראשון של הדמות השניה קצת מבלבלת. רק בסוף בסוף מסתבר שהן חברות. נראה לי שהיה נחמד יותר לקרוא את הספר אם הקשר בינהן היה ברור מהתחלה.
גם לא בדיוק התלהבתי מהמכתבים ששזורים במהלך הסיפור למרות שהם היו מעניינים.
אבל, לליהיא לפיד היתה מטרה ונראה לי שהיא השיגה אותה במלואה (כולל הכנסת המכתבים לספר). היא רצתה לכתוב את מה שעובר על אמא. אמא באשר היא. הזדהתי עם כ"כ הרבה משפטים, אמירות, מחשבות וסיטואציות שזה מדהים. היו כמובן אמירות שחלקתי עליהן אבל הן היו במיעוט.
אז נכון, אין כאן איזה סיפור מדהים, רומן סוחט דמעות או סיפור מתח עוצר נשימה. אבל הספר הזה כולו גדוש בכל כך הרבה אמיתות על החיים שמתוארות בשפה קולחת, עשירה ומדוייקת, שרק על זה מגיע לו חמש נקודות.
חוץ מזה, שדווקא מי שלא נמצא/ת שם עדיין (עם ילדים), הספר הזה (שהוא לא תלוש מהמציאות בכלל!) יכול לגרום להכנה מסויימת של האמהות והבנת הקשיים הצפויים, כולל השפעת ההורות על הזוגיות של ההורים עצמם.
עוד דבר שאהבתי הוא שלמרות הקשיים של שתי האמהות, ליהיא לא מנפצת את התקווה לחיי משפחה שמחים, ובנוסף לסוף העצוב יש גם סוף שמח.

לא זוכרת מתי קראתי ספר שנגע בי כ"כ.

וכריכת הספר באמת יפהפיה.

.."צלצלתי לשאול מה שלום הקטנצ'יק, והתברר שיש לו קצת חום, וברקע שמעתי אותו בוכה. ולא יכולתי לנשום.
ולא יכולתי עוד, ורציתי הביתה, ורציתי לחזור, והלב שלי נקרע, וידעתי שעד שלא אחזיק אותו, שעד שלא אחבק אותו, שעד שלא אהיה איתו, אני לא אוכל לנשום…."
זוהי אפיזודה אחת מיני רבות בה מתארת המחברת ברגישות את הדאגות והחרדות היומיומיים שלה כאמא
לילדים.
התסכולים,והחלומות המתנפצים מול הרצון להיות אם טובה
עייפות והשחיקה במערכת משולבת של נישואים ,זוגיות וילדים ועבודה .
מחברת אשת חיל מתמודדת בכנות וברגישות כובשת ואמיתית עם המורכבות העצומה והפתלתלה של האמהות .התפקיד החשוב ביותר בחייה של כל אישה.!!
מבעד לעדשה היא מספרת על נסיך ונסיכה, משלבת מכתבים ואת סיפור חייה..
בעצם...כל אחת מאיתנו האימהות יכולה להזדהות עם הגיבורה הראשית.
התרגשתי, שמחתי, הזדהיתי
מומלץ בחום

זיוה תירוש

ממש לא!!! לא זורם ולא כתוב טוב. חוץ מזה : זה לא כזה סיוט לעבוד ולגדל ילדים. כמובן שיש קושי, אבל נסחפת ליהיא...לטעמי לא כדאי.