ביקורת ספרותית על ואדי סאליב שלי מאת איתן כהן

---

מסמך אישי זה מוקדש באהבה,הרבה דמעות מגעגועים, היום יותר מתמיד.
להוריי: " זוהרה (זהבה) ועמרם וקנין ז"ל. ת. נ. צ. ב. ה.

ולכל תושבי ואדי סאליב באשר הם !

***
כשראיתי את שם הספר "ואדי סאליב שלי" הרגשתי מיד שהוא מכוון אלי ולכל החיפאים שחיו שם ולילדיהם שנולדו וגדלו שם .ואני חייבת לכתוב עליו ביקורת או יותר נכון להציג תמונת מצב,של קיפוח, אפלייה ואף אעז ואומר,גם שחיתות שטוטאה מתחת לשטיח (היום פשוט אי אפשר להסתיר או להסתתר) אבל אז , היא הייתה בשיאה בשנותיה הראשונות של המדינה על רקע עדתי. אני כותבת מבלי שקראתי את הספר עדיין, אלא מנקודת מבט אישית כילדה שנולדה וגדלה בוואדי סאליב שהוא שלי, או כפי שקראנו לשכונה שלנו:"סטנטון"
כפי שכתוב על כריכת הספר: "כמעט כל עם ישראל שמע על פרשת "וואדי סאליב",אבל רק מעטים מכירים בחשיבות השפעתה על דמותה של מדינת ישראל כיום",ועל מנת לצמצם את הפער הזה אני רוצה להוביל אתכם כמה שנים לפני,וגם אחרי לפערים העדתיים,להפלייה נגד עדות המזרח,בעיקר עולים יוצאי צפון אפריקה קרי מרוקאים,שגם אני הצלחתי לצערי לחוות אישית.

***
אני זוכרת סיפורים מהוריי שחיו בקזבלנקה על אהבת המלך מוחמד ה-5 ליהודים, נתיניו. שילובם בחיי המדינה,במסחר, בחינוך,כשפתח בפניהם את בתי הספר: "אליאנס"-"כל ישראל חברים",בו למדו גם הוריי וכל זאת כשמרוקו לא הייתה מדינה עצמאית,אלא מדינה תחת חסותה של צרפת.עם פרוץ מלחמת העולם השניה,המלך שהתחייב להגן על היהודים מפני רדיפות אנטישמיים,עמד בהבטחתו בהתנגדותו לחוקי נירנברג-חוקים אנטישמיים שמטרתם הייתה לשלול את זכויותיהם,לנשלם ממעמדם ורכושם ולרכזם בגטאות, ואף סרב לשיתוף פעולה עם ממשל וישי פרו הנאצי ששלט בצרפת. בכך הציל המלך אלפי יהודים במרוקו מהמפלצת הנאצית ומהשואה-מה ששישה מיליון יהודים לא זכו.

***

למרות זאת מחשש לחייהם הוחלט במבצע חשאי ומסוכן להעלותם ארצה בשתי עליות א' ו-ב' ורק ב-1956 העליה הייתה חוקית והיהודים שנותרו הורשו לעלות.לאחר שעברו את תלאות העליה שחלקם חווה כשנעצרו בקפריסין עד שהורשו להמשיך לארץ המובטחת,חיכה להם הלם נוסף, כששוכנו במחנות עולים ולאחר מכן הועברו למעברות,כשלב זמני עד לקבלת דיור קבע, אך השהות במעברות התארכה ושם בעצם נולדה ההפרדה בין הספרדים (כל יוצאי צפון אפריקה ) ,ובין האשכנזים (ילידי הארץ ויוצאי אירופה) ,ולראשונה חשו העולים את הקיטוב החברתי והעדתי ובייחס מזלזל ועוין מצד הקולטים, שדגלו ברעיון ובעיקרון "כור היתוך".

***

לכאורה נשמע רעיון יפה והגיוני -לקליטה. כוונה טובה ותוצאה גרועה. אך, "האליטה והאינטלגנציה האשכנזית" לא השכילה לקבל את תרבות מרוקו העשירה, את המסורת והאידיאולוגיה שבשמה הם באו,ומתוך עליונות ,בוז ואף ניצול מעמדם של העולים שהיה אז ברובו עני,חסר השכלה וקושי להשתלב בחברה ,לקחה על עצמה את תפקיד "האח הגדול",והתערבה בכל תחומי חייהם החל בהפנייה לעבודה בחקלאות (עבודה שחורה) שנחשבה נחותה, כיאה לפרימיטיבים בעיניה, וכלה בהפעלת לחץ לוותר על מנהגיהם,וערכים מסורתיים בני אלפי שנים רק כדי להיטמע ולהשתלב בחברה הישראלית ולהצדיק את גישת "כור ההיתוך" שיצרו, גישה שלא רק לא השיגה את מטרתה אלא פגעה בערכים, בכבוד המשפחה המרוקאית המסורתית, בסמכות האב-ראש המשפחה שבמרוקו לא העז אף אחד לחלוק עליו מתוך יראת כבוד, ואף הנציחה את העוני והפשע על ידי בניית שכונות בפריפריות וריכוז העולים בתוכם, כשחלוקת המשאבים בין הפריפריה והמרכז לא הייתה שווה והתבטא בהקצאת משאבים דלים במערכת החינוך והתוצאה -הפערים הלכו וגדלו. העני מול העשיר. לא יכולה מלהימנע וחייבת לומר את המילה הקשה: "גטאות".

***

בכך יצרה בלון שהלך והתמלא ברגשות שפגעו בעולים יותר מהעוני כמו השפלה, קיפוח ואפליה על רקע עדתי, בלון מלא רגשות שהתפוצץ ביולי 1959 במה שכונה מהומות וואדי סאליב (ראו הסרט "סאלח שבתי").עוד אגיע לזה בהמשך. אבל למען ההגינות וגילוי נאות, אני חייבת לספר שמה שקרה ותואר בשנותיה הראשונות של המדינה בא מתוך קריאה וסיפורים של אנשים ,במדיה התקשורתית שחוו את הקיפוח וכולם יודעים היום שהוא היה קיים ועדיין קיים עם שאר העליות, לראיה: עולי אתיופיה.

***

השאר נכתב בלילות לבנים, מוסיקה יוונית אותנטית,רמבטיקו מרגיעה לנשמה ברקע (שמאוד אוהבת) ,הרבה כוסות קפה, סיגריות וים של דמעות, כי גדלתי למציאות המכוערת הזו, ותוך כדי כתיבה אני מגלה עוד דברים חדשים שלא ידעתי ומתחברים לי ואני מבינה בדיעבד שהוריי ז"ל נשמתם עדן ,ילידי מרוקו עלו לארץ ב-1948, כשמשאירים את אחותי הבכורה חנה (ארלט) בצרפת ללמוד "בבית רבקה" פנימיה דתית וחזרו ארצה ,ב - 1953 כשהם הורים ל -3 ילדים ..יפה..שמעון ואני חזרו למרוקו עד חזרתם ארצה סופית ב- 1956 ונולד אחי הקטן משה, עם השם הכי אותנטי, הכי תנכ"י-משה בן עמרם, היחידי שלא היה במרוקו בכלל. היו תקופה קצרה במעברת פרדס חנה (לא זוכרת, כנראה הייתי קטנה מידי ) ומשם לחיפה לןאדי סאליב שם גדלתי. הוריי ז"ל,אנשים צנועים וענווים חינכו אותנו על ערכי אהבת הארץ, אהבת האדם וכיבוד אב ואם ולא נתנו לקיפוח, האפליה הגזעית והקשיים שחוו , להשפיע על חינוכנו והתפתחותנו. קיבלו הכל והסתפקו במועט מתוך אמונה שלמה גאווה ואהבת המולדת. בטוח בשל כך,אני לא זוכרת את סבל המעברה וטוב שכך.

***

התמזל מזלו של אבי שהיה גאה מדי ובצדק מכדי לקבל את עזרת לשכת הסעד ("משרד הרווחה -היום" ), בה הוא ראה סוג של השפלה לכבודו כמרוקאי וכאדם, למצוא עבודה בעיריית חיפה כפקח ולימים להפוך לנהגם הפרטי של ראשי העיר חיפה "אבא חושי"ושל משה פלימן, יוסף אלמוגי ועוד. ולאחר מותו של אבא חושי , הפך אבי לנהגה של אשת ראש העיר חנה חושי. באחת הנסיעות איתה התענינה בעתידי הלימודי ( הייתי בכיתה ח') ,גילתה את אהבתי לאומנות. לזכותה יאמר שהייתה אישה אצילית ובחכמתה הבינה שלא אוכל להמשיך ללמוד בשל מצבנו הכספי,דאגה שאקבל מילגת לימוד בתיכון ה' לאומנות ברחוב האסיף בכרמל מעוזם של העשירים, שצחוק הגורל שזור בהבדלי מעמדות שהלא זהו סיפורי כאן, ,וכל זאת ללא ידיעתם של הורי שאהבה וכיבדה מאוד וידעה עד כמה היו גאים מכדי לקבל עזרה כל שהיא..
בעצם מי לא אהב אותם? איך אפשר היה לא לאהוב את האנשים בעלי סבר פנים טובות, נעימי הליכות , אוהבי אדם,ישרי וטובי לב, צנועים וענווים,שכתם לא דבק בהם. בזמנו לרוב רק האב עבד לפרנסת הבית והאם הייתה עקרת בית. אבי ז"ל העדיף לעבוד ביושר ולקבל שכר צנוע ולא להתקדם בעבודה שכרוכה בשחיתות ורמיסת כבוד האדם. כך היה עד מותו וכך ייזכר לעד :-(

כמובן ברגע שהורי גילו מהיכן המילגה,בסיום כיתה ט' הלימודים הופסקו!

קשה לי לכתוב. כל מילה נוספת על הורי קורעת אותי מבפנים. כל הזכרונות,הטובים וגם הרעים עולים וצפים. צריכה הפסקה להירגע ולאסוף כוחות להמשיך.

"זו ההזדמנות להודות לך חנה חושי יקרה על הבנתך על אצילותך ועל שנת לימודים נפלאה ופורייה שהייתה לי. נהניתי מלימודים העיונים ובעיקר משיעורי האומנות: ציור,רישום, פיסול ,גרפיקה, קצת מכל דבר ובעיקר רצון ללמוד וכפי שאומרים: "עם האוכל בא התיאבון" ואכן הוא בא מאוחר יותר .כאימא לשלושה ילדים קטנים למדתי שנה אחת גרפיקה (לא ממוחשבת-מי חלם אז על המצאת המחשב) ,בלימודי חוץ באוניברסיטת חיפה.,וניסיתי להשלים השכלה בערב,מה שלא הצליח כל כך,עד לפני 7 שנים,כבר אם ל-4 ילדים גדולים ומדהימים, השלמתי 12 שנות לימוד- השלמתי בגרויות - עשיתי זאת גברת חושי,בזכות הפוש הראשון שלך. תודה לך :-) "תהא נשמתך צרורה בצרור החיים"

***


גרנו בוואדי סאליב לפני המהומות ואחריהם,ולכן אני זוכרת בגעגועים גם את הדברים היפים שחוויתי למרות המקום והמחסור ,כמו למשל : מצעדי יום העצמאות בכל שנה באחת מהערים: ירושלים, תל -אביב וכמובן בחיפה בעיר התחתית שהחל מהוואדי לאורך רחוב העצמאות בואכה הנמל ורחובות חיפה ,גאוות העיר וגאוותנו אנו , אחי שמעון ואני שהופענו, הוא כמתופף, ואני כאחת השרביטאיות שהובילו את תזמורת חיפה ואת כל הצועדים. ובערב חגיגות יום העצמאות בהדר מלווים מעגלים מעגלי רוקדים הורה לצלילי שירי ארץ ישראל היפה שבקעו מהרמקולים, שמחה אמיתית, ולנו הילדים הזדמנות לחגוג פעם בשנה עד מאוחר. את בית הקולנוע היחידי בשם "הדר", שהסרטים בו היו מתחלפים כל 3 ימים והוסרטו בו בעיקר סרטי היסטוריה ישנים (בן חור), סרטי שואה (מהם למדתי מה זה קאפו), סרטים עם ילד הפלא הזמיר "חוזליטו" למי שזוכר והכיף היה שמשפחה שלמה נכנסה עם כרטיס אחד. בית קירור ענקי שמכרו ארטיקים וגלידות בימיי הקיץ החמים ב-5 אגורות. בית ספר שהפך בחגים ראש השנה, כיפור לבית כנסת גדול כשאבי ז"ל היה היה חזן ראשי וכל השכונה מקטן עד גדול, חילוני כדתי השתתפו. ושוק רוכלים (פשפשים},חגיגה של מציאות, חמאם אל פאשה בית מרחץ שכונתי. ובשאר הזמן בילינו כמו הדור הצעיר במועדוני ריקודים: יחזקאל...מולאן רוז'...אקדמון ..מועדון ה - 120...דניה..בית פיקא..בית התה וכמובןבבתי קולנוע: ארמון..אורה..רון..עצמןן..אוריון..ועוד.

***
וכילדה נהניתי וחיכיתי לחגים כי הרגשנו כל חג ויצרנו יש מאין. בשבועות שפכנו מים אחד על השני, בפורים רובנו התחפשנו לקאובוי , זורו ומלכת אסתר שהאמהות תפרו, בסוכות לא היה בית ללא סוכה שבנה במו ידיו מעצים. בל"ג בעומר כל השכונה הייתה סביב מדורה ענקית את היטלר באמצע הרחוב וצלינו תפוחי אדמה, בחנוכה השכונה הייתה מוארת בחנוכיות שדלקו בכל בית ובית..בפסח הניקיון שהחל חודש לפני עד הדקה האחרונה , שלט בבתים ואת הצבע ניתן להריח למרחוק. ואת "המימונה" שלנו המפורסמת שאופיינה בדלתות פתוחות בשולחן ערוך מכל טוב כפי שרק מרוקאית יודעת להכין, כל ילד חווה וכל השכנים היו מבקרים אחד אצל השני ודואגים לאלה שלא הגיעו. ולמחרת חגגנו בים. היום המימונה הפכה חג לאומי לעולי הרגל של הפוליטיקאים שמנצלים את המימונה לאינטרסים פוליטיים אישיים. שלא לדבר על ימי שישי שריחות המאכלים סיחררו את הראש , ותהלוכת ילדים עם סירי חמין צועדים לפראן- התנור השכונתי וחוזר חלילה בשבת בבוקר עם החמין המוכן והטעים. וביום יום אחרי בית הספר שיחקנו קלאס, חמש אבנים, גולות וכדורגל שהיה עשוי מעיתונים, הלכנו למשחקי כדורגל באיצטדיון קרית אליעזר לעודד את גאוות העיר ,הקבוצה של המדינה "מכבי חיפה" שיצאו מתוכה שחקני כדורגל ידועים: ציון מרילי, ברוך ממן, רוני לוי שהפך מאמן, זאהי ארמלי,ניר קלינגר, הרשימה עוד ארוכה ויסלחו לי אחרים.
ואיך אפשר לשכוח את השוער האגדי ז"ל אבי רן,שנקטף בדמי ימיו והוא בן 24 בתאונת אופנוע ים בכנרת בקיץ 1987 שכל המדינה התאבלה עליו והשתתפה בהלוויה הממלכתית ממש. "יהי זכרך ברוך-אבי רן יקר"

***
בערבים ישבנו בחוץ עד השעות הקטנות של הלילה וריכלנו,כי אז לא הרשו לצאת לבלות וכשהרשו כבר לצאת ,חזרנו בשעה 9 בערב דקה לא מאוחר יותר. הדלתות היו פתוחות ,היתה שמחה והרגשה של שותפות גורל בלי צרות עין, עזרה הדדית בשמחות וגם באבל, מה שלא היה קיים בין תושבי הכרמל,שכונה חיפאית שחיה במגדלי השן ובתוך בועה. במובן מסויים אנחנו חיינו את החיים האמיתיים והם הרבו דאגה מרוב נכסים,ילד אחד חתול וכלב. אלו חוויות שאזכור לעולם שלא רואים היום וחבל ואף עצוב.

***

הייתי ילדה בת 6 כשמהומות וואדי סאליב פרצו בקיץ 1959, שלא זוכרת את האירועים עצמם ולא מבינה על מה ולמה, אך גדלתי לתוך המציאות המכוערת,ולימים שהתבגרתי הכרתי אישית חלק מ"הגיבורים" בעל כורחם שהשתתפו בהפגנות: עקיבא אלקריף-ה" בתוך כסא גלגלים. "הגיבור הראשי"-שבגללו הכל החל. שלמה רוזיליו -בעל בית הקפה שם החל הבלגן. אמיל בן שמעון טו בכינויו מימל הצלם שהיה בן 15 ונעצר על שצילם את המהומות,שוחרר, אך נלקחו ממנו התשלילים. לימים הפך צלם מפורסם, בעיתון העיר ואירועים שגם משפחתנו עמו רכל משפחות השכונה אימצה אותו כצלם אישי. בהמשך שינה את שם משפחתו מבן שמעון לירון, בשל התנכלויות לבנו שלמד בבית ספר "הריאלי" היוקרתי של המעמד הגבוה.(אז, לא תיארתי לעצמי שגם אני אעבור משהו דומה.)
חמי ז"ל דוד בן הרוש שנעצר לא אחת בשל שמו כשם ראש המרד,כשהקשר ביניהם הוא מקרי לחלוטין.

דוד בן הרוש מראשי המאבק-היחידי שישב בכלא כשנתיים.שנים לאחר מאבקים שלא עלו יפה,פרש לגמרי ולא היה מוכן להתראיין.
לימים התגלה לי שהיינו שכנים באותה קריה ולא ידעתי. תוך כדי שיחת טלפון אקראית מסופר ביום בהיר התברר לי שהוא מחפש את דוד בן הרוש מואדי סאליב ולא את בני דוד שיבדל לחיים ארוכים שהיה אז חייל וקרוי על שם חמי ז"ל:דוד בן הרוש.(אין קשר משפחתי לדוד בו הרוש ראש המרד בואדי סאליב).

***


הסיבה למהומות שפרצו, הייתה "כביכול" שיכור משתולל בשם עקיבא אלקריף. המשטרה שהייתה אמורה לרסנו, או לעצרו ירתה בו והפכה אותו לנכה על כיסא גלגלים עד יום מותו, ללא שיקום וללא פיצוי, ועליו נכתב :"שיר השיכור" מפי הזמר הנפלא ג'ו עמר ,שעזב לצרפת בשל קשיי התקלמות ואי קבלתו מהממסד ששלט אז.נפטר לא מזמן.
"תנוח על משכבך בשלום,ג'ו עמר"!

מה שגרר עימות אלים בין השוטרים ובין התושבים הזועמים שחשבו שחברם לשכונה מת.למחרת החריפו את מחאתם כשאת זעמם הפנו לשכונת הדר הכרמל המאוכלסת ברובה בתושבים וותיקים מבוססים כלכלית,יוצאי עדות אשכנז על ידי ידויי אבנים, ניפוץ חלונות של חנויות, שריפת מכוניות,חסימת כבישים והרס מוחלט,שבסופה נפצעו שוטרים ,אזרחים ומפגינים נעצרו . בעצם היה זה השד העדתי העצור שהשתחרר והפך למרד חברתי שהתפשט לעוד כמה ערים והכין את התשתית להקמתה של התנועה הכי מוכרת לכולם: "הפנתרים השחורים" שהפגינו, כמובן כנגד הקיפוח והאפליה על רקע עדתי של המזרחיים ונגד הממסד של מפא"י האשכנזי ששלט אז.(על ה"פנתרים השחורים" שיכתוב ירושלמי שמכיר טוב יותר ממני.)

.
***

כמובן שהוקמה מיד וועדה ובראשה ישב השופט משה עציוני שכתב מכתב,עם דעה מוצקה ,עוד לפני ששמע את העדים לראש הממשלה דאז דוד בו גוריון בזו הלשון: "אינני רואה את הבעיה כאפליה? דווקא ,אלא כבעיית מיזוג הגלויות על כל צדדיה".
השר פנחס ספיר קרא למהומות "פוגרום"{מזכיר נשכחות?}
וכל שרי הממשלה הסכימו שהאחריות מוטלת על אנשים בעלי מוסריות ירודה. כי הם התקשו להפנים ש"המהומות" פרצו,ואינן נובעות מבעיות המוסר של עולי מרוקו כדבריהם.
ורק שר הפנים דאז,ישראל בר-יהודה חש כבר אז,שהאירועים משקפים בעיה חברתית עמוקה.-איש חכם היה בר-יהודה.
הגדיל מכולם לעשות או לומר היה ראש ממשלת ישראל: "דוד בן-גוריון". משפט בלתי נשכח שהשיב לשופט עציוני--בזו הלשון: "בריון,גנב,רועה זונות או רוצח אשכנזי,לא יצליח לעורר את אהדת העדה האשכנזית{אם יש עדה כזו},וגם לא יעלה על ליבו דבר כזה, אך בקרב עדה פרימיטיבית,דבר זה ייתכן"{סוף ציטוט}.

ורק דוד בן הרוש,אחד המנהיגים הכריזמטיים,סיפר בעדותו על מצוקת התושבים,ואף לדבריו הציעו לו להצטרף למפא"י,ענה: "אני בדעה שאם מותר למדינה להרעיב את תושביה,אותנו,גם לנו מותר להרים את קולנו ולתבוע את חירותנו".כמובן שדבריו לא זכו לאוזן קשבת והוא נאסר ונכלא לכמעט שנתיים,שם המשיך את מאבקו,ואף הצליח להבריח על ידי חנה שם טוב שמלבד היותה פעילה חברתי,הייתה אשתו של יוסף שם טוב חברו למרד ולתא בכלא, מסמך עם דרישות לרווחת התושבים.,שנמסר לגדי אלגזי עיתונאי לפני מותה ופורסם. וכל אחד יכול לעיין בו ובפרוטוקול ישיבת הוועדה באינטרנט בדף הנקרא: "שיעור היסטוריה".כמובן מכל הדרישות של דוד בן הרוש לא נעשה הרבה,מלבד חיסול המעברות,ופינוי תושבי ואדי סאליב לשיכונים שבנו וריכזו בהם את כולם. ההיפך הוא הנכון ,במעשה זה הממשלה הנציחה יותר את המצוקה,העוני,הפשע. והמשפט המתאים לכך הוא: "אותה גברת בשינוי אדרת".

***

הורי שקראו לשיכונים קופסת גפרורים ובצדק, עבור משפחות ברוכות ילדים (אני קוראת למשפחתי מרוקאים לייט-רק 5 ילדים) לא רצו לעבור עם המפונים לשיכונים החדשים,קנו דירת חדר וחצי בדמי מפתח (הדרך היחידה לרכוש דירה אז ),מרחק רגלי אבל מרחק שמימי, הבינו כנראה בתוכם שמהלך זה שיצרה הממשלה הייתה טעות גדולה ביסודה ואכן לא חלף זמן רב וקיבלו את ההוכחה קבל עם והתוצאות. אווירת ואדי סאליב על כל המשתמע מכך עבר לשכונות החדשות,עוני היוצר מצוקה נפשית יוצר פשע והתוצאה: אוטומטית ערך הדירות יורד והשכונה מקבלת תווית של שכונת מצוקה ופשע,ולא תמיד בצדק,כי רוב התושבים חיו אומנם במצוקה כלכלית אבל לא נגררו לפשע,ובשל מיעוט או כפי שנהוג לומר היום,כמה עשבים שוטים הודבקה סטיגמה שלוקח שנים להשתחרר ממנה אם בכלל.

אילו השכילו כל ממשלות ישראל לדורותיה עד היום,לפזר את העולים החדשים מכל התפוצות בארץ במקום לרכזם במקום אחד
היו מונעים בלון מתנפח עד שמתפוצץ,וחוסכים למדינה ולמשלם המיסים מיליוני $$$$$$$$$$$,בשיקום,בבנית בתי כלא. ומקבלים בתמורה יותר עולים ובעיקר את אמון העם שהולך ונעלם.

***

בתבונתי המעטה,הפנמתי זאת עד שנישאתי. בעלי ואני ידענו שאת השרשרת הזו אנו מנתקים למען עתיד טוב יותר לילדינו ואכן,העדפנו בית ישן על שיכון חדש,אבל בשכונה
ללא תוויות וסטיגמות,לפתוח חיים נקיים וחדשים.ילדינו ונכדינו הנפלאים,שלמענם ולמען הדור הבא עשינו זאת,הם ההוכחה הניצחת שצדקנו

תודה לך אישי היקר עמרם, שבלעדיך ובלעדי תבונתך ושאר תכונותיך הטובות,לא יכולתי לעשות זאת לבד ולגדל 4 ילדים מדהימים כמו שלנו. אוהבת אותך...תבורך:}

***

היום אני יודעת שכל רצונם היה, לקבל זכויות שוות ערך כמו ליוצאי אירופה (האשכנזים) ,זכות בסיסית שנגזלה מהם יחד עם כבודם שנרמס תחת הקיפוח והאפליה העדתית. ודבריו של משה שחל חיפאי ושר לשעבר בממשלת ישראל רק מחזקים את מה שקרה ב-1959 בואדי סאליב ואת מה שאני יודעת ומבינה היום:
"אילו ממשלות ישראל, היו משכילות להבין את הלקח מאירועי ואדי סאליב,יכול להיות שלא היינו חוזרים על אותן טעויות
מידי גל עלייה,אך עדיין לא הפיקו מהצלקת של אותה מחאה חברתית את המסקנות המתבקשות,ועדיין לא למדו שנדרשת קצת חמלה,גם באותם הימים וגם היום,בקליטת העלייה".דברים אלו אומר בראיון מי שהיה שר בממשלת העבודה.

***

לעולם לא אשכח את השנה בה התחילה האינטגרציה קרי מיזוג תלמידים משכונות מצוקה עם בתי ספר משאר השכונות, בקיצור: שילוב של מזרחיים עם אשכנזים שלצערי אכזב,לא השיג את המטרה ויותר מכך הדגיש והגדיל את הפער בין התלמידים ממוצא אירופאי לתלמידים יוצאי עדות המזרח. לראשונה נחשפתי לאפליה בצורה ישירה ובוטה, בבית ספר עציון ברחוב יל"ג ,לשם חיברו את תלמידי בית יצחק מסטנטון כשהמורה לזימרה (כן, פעם היה שיעור כזה) רצה,מה זה רצה התעקש, שכל תלמידה עם שם משפחה לדוגמא : פדידה..גוזלן..קדוש וקנין וכן הלאה תעברת את שם משפחתה לשם עם פירוש. כמובן התנגדנו וכעסנו על חוצפתו ובעיקר על התנשאותו עלינו והיינו גאים אף יותר להיות יוצאי עדות המזרח על חסרונותיה ובעיקר על יתרונותיה. מה שקומם אותי יותר היה שציפיתי מבית ספר דתי חינוך לערכים כמו "ואהבת לרעך כמוך",ו"אל תלבין פני אדם ברבים" ובמקום זה קיבלתי שיעור מאלף בהבנת אפליה וקיפוח על רקע עדתי מוצהר,מפיו של מורה ומחנך בישראל,בדיוק כמו אנשי המעברות,תחת איצטלת "כור היתוך".מה שבטוח שיעור זימרה נעים וערב כבר לא היה לו.

***

היחס בבית הספר העלה בי שאלות של זהות, מוסר ואמונה שהתערערו ושינו את השקפתי ודעתי על הדת. המשכתי כמובן לכבד את הבית וההורים, אבל בתוכי ידעתי כבר שהדת ואני נפרדים לנצח, למדתי בתיכון חילוני, שירתתי בצבא בתקופה שרוב הבנות לא שירתו, ובעצם בכפייה הדתית שניסו לכפות בבתי הספר והאפליה העדתית שהפגינו כלפנו הם הפסידו,ואני ורבים הרווחתנו. כנראה היו צריכים לקרות אירועים שיזעזעו את המדינה,אומנם לקח כמה שנים טובות אבל את התוצאות ראינו בבחירות 77 ב-"מהפך" כשהליכוד עלה לשלטון בראשות מנחם בגין ז"ל,אישיות מוערצת עלי כאדם צנוע,עניו,ונואם בחסד עליון שלא רואים כמוהו במחוזותינו.והליכוד ממשיך להתחזק מאז, גם בשם קדימה,היינו הך. ורואים כבר היום הישגים כמעט בכל תחומי החיים בתרבות,באקדמיה ובמדע, בהנהגה הדתית,בספרות באומנות ובעיקר במוסיקה המזרחית -ים תיכונית שתפסה מקום נכבד במופעים ובאירועים משפחתיים. (חתונות, בר מצווה וכו') הכי חשוב,חדרה ללב המדיה התקשורתית שהוקיעה אותה בזמנו,אם בצדק או לא זה כבר וויכוח אחר.

***

לפני שאסיים אני רוצה להודות ראשית למחבר הספר:"ואדי סאליב שלי"-איתן כהן שנתן את השם הכי מדויק וקולע לספר מבחינתי{שעדיין לא קראתי}.
תודה רבה לך איתן,מי יודע אולי עוד ניפגש:-}

לענת חברה יקרה מאתר "הסימניה", שתפקידה להמליץ יום יום על ספרים חדשים-התמזל מזלי והייתי במקום הנכון וברגע הנכון כשראיתי את המלצתה לספר"ואדי סאליב שלי"
תודה ענת יקירה יש לך חלק נכבד בכתיבה זו:-}

ולכל חברי הסימניה באופן אישי-תודה:} על התגובות החמות,על הפירגון העצום-מלאה הערכה אליכם.

***

היום אני אמא לארבעה ילדים, סבתא לשלושה נכדים מדהימים:

דוד הבכור{על שם חמי -דוד בן הרוש} - נשוי לדנה{כלתי המקסימה} שחציה תימניה, חציה אשכנזיה - הורים לנועם הנכד הכי יפה,מקסים ומגניב בעולם ולאריאל הנכדה החדשה(8.07.2010)המדהימה.


חנית{חנה על שם חמותי -חנה בן הרוש} - נשואה לעומר{חתני הנפלא} שחציו ארגנטינאי,חציו אשכנזי מוותיקי הארץ,הורים לנועה נכדתי האמריקאית היפיפיה והכי מגניבה.


זיו-זהבה{על שם אמי-זהבה}.

סער בן הזקונים.,לא קרוי על שם אף אחד{בעלי יבדל לחיים ארוכים ואבי ז"ל עם אותו שם-עמרם.

ילדים הכי יפים מבחוץ ומבפנים,מקסימים,והכי טובים שיכולתי לבקש-זכיתי ועל כך:

תודה לכם ילדיי על מי שאתם,על אהבתכם,על תמיכתכם,על הנחת שאתם מביאים לנו,על אחוות ואהבת האחים שבינכם שאומרת הכל.
מחבקת,מנשקת מתגעגעת תמיד ובעיקר אוהבת אתכם בכל ליבי ונשמתי.אמא-עליזה:}

***


הורינו "עמרם וזהבה"-ז"ל: על שקיבלתם ואהבתם אותנו ילדיכם,נכדיכם,ניניכם כפי שאנו,על תכונותינו הטובות ואף הרעות שהיו בנו, אנו מוקירים,אוהבים ובעיקר זוכרים כל חיינו את מורשתכם שהנחלתם לנו ולא נשתכחה.

אנו הילדים,הנכדים והנינים הגאים להורים הכי גאים:

חנה{ארלט}-הבכורה.
יפה.
שמעון וגיסתי דליה המקסימה.
עליזה--ליז.
משה בן הזקונים וגיסתי רחל המקסימה.

הנכדים המקסימים: חגית,יפעת,צהלה,עמי,יניב,דוד,חנית,זיו{זהבית},רואי,ליאור,מאור,רותם-חיים,בת-אל,סער,ראם.

והנינים המגניבים: לוי,מאיר,חביבה-חיה,חנה,דוד-שלמה,חן,נוי,שקד,ליאם,לינוי,אורי,ענבל,עמית,שילה,נועם,
אריאל ונועה.

תודה אבא עמרם ואמא זהבה!
ותמשיכו לשמור עלינו ועל מאור נכדכם והאחיין שלנו היקר והחסר לכולנו-"יהי זכרו ברוך".שם למעלה.
תנוחו על משכבכם בשלום
"תהיה נשמתכם צרורה בצרור החיים"
מוקדש מכולנו באהבה.

***

ולסיום: אוהבת את מדינת ישראל לטוב ולרע-ותזכרו:
אנו עם של מדינה,ולא מדינה של עממים".
"אין לנו ארץ אחרת"

***

לזכור את גלעד שליט

מניין הימים שגלעד שליט נמצא בשבי עזה:
1333 ימים{17.02.2010}
גלעד יקר: "שובה אלינו במהרה הבייתה
מכל עם ישראל"


מומלץ לכולם ובעיקר לחיפאים ילידיי ואדי סאליב / סטנטון. קריאה מהנה!

» ביקורות נוספות של ליז מאילת:-)
» ביקורות נוספות על ואדי סאליב שלי